זה הולך להיות בעיקר קובץ תנחומים...
את הרב ליכטנשטיין מעולם לא פגשתי, אפילו לא שמעתי איזו הקלטה שלו עד כמה שאני זוכרת, כן קראתי ראיונות איתו והתרשמתי מגודלו וענוונותו.
אבל הכי הכי....הוא פשוט הזכיר לי את סבא שלי ע"ה, סבא אליהו שהיה תלמיד מובהק של הרב סולובייצ'יק מאז היה בעל תשובה ונדד מקנדה לארה"ב.
הוא היה תלמיד חכם ונראה בדיוק כמוהו- ראש יהודי גדול, קרח, מחוסר זקן ועם כיפה שחורה גדולה.
היתה לי יראת הרוממות מסבא שלי וכשראיתי היום את ההספד של הרב אדרעי בערוץ 7, יכלתי סופסוף להגדיר את ההרגשה הזו שקיננה בי, והיא קיננה בי בכל פעם שראיתי את תמונתו של הרב ליכטנשטיין.
אני לא גדלתי במה שאומרים "ראש של ישיבת הגוש", ממש לא, ויש בי אפילו חוצפה לחלוק על דעות כאלה ואחרות, אבל בכל פעם שעמדה מולי דמותו של הרב ליכטנשטיין, נכנסה בי ההבנה שאני צריכה להיעזר בעוד קצת ענווה, שיש לי עוד מה לגדול...
אז לא הכרתי את הרב, לא הלכתי בדרכו מעולם, לא היה לי קשר כלשהו איתו, אבל איבדתי אותו גם אני.

בבניין ציון וירושלים תנוחמו. - מיכל לוז

 

כתלמיד ב"נתיב מאיר" ,זוכרני את הנפטר הדגול ,עומד בכל תפילות הימים הנוראים ,ליד אביו שהיה סגי נהור, ומתפלל איתו מילה במילה את התפילות .
כיבוד אב ,בכובד ראש ,שהשאיר בי חותם עז של הערצה .ת.נ.צ.ב.ה. - ברוך יעקובוביץ

 

תנוחמים מקרב לב לבית ליכטנשטיין ממשפחת עתשלום

 

ברוך דיין האמת

הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין הלך לעולמו היום, א' אייר תשע"ה ששה עשר יום למטמונים בספיר " גבורה שבתפארת".

הרב אהרון זצ"ל , היה משלב עולמות מושלם שהיווה גשר בין עולם התורה - התפארת ,לעולם המעשה - הגבורה.

מחנך דגול שמידת הענווה האצילית שלו שימשה השראה לכל מי שהיה עמו במגע.

לא למדתי אצלו ,אבל קשורים היינו בעבותות אהבה לעם היהודי ולאחריות שיש לכל אחד ואחת מאתנו לעשות מעשה יהודי ציוני ותמיד בגישת האחריות והענווה.

חבל על דאבדין ולא משתכחין

יהי האלון שבנה כאן באלון שבות ,של תורה ועבודה , של חיוך צעירים וצעירות לחיות חיים של תורה מתוך מעורבות עמוקה לעתידו של עם ישראל נר תמיד לזכרו.

ת.נ.צ.ב.ה. - יצחק שטיגליץ

 

 

הבוקר נפטר הרב אהרן ליכטנשטיין ראש ישיבת הר עציון.
הרבליכטנשטיין היה דמות מופת ששילב בין גדלות בתורה לבין חיבור לעולם. בין היותו רב וראש ישיבה להיותו ד"ר לספרות אנגלית.
הרב זכה להעביר מסר חשוב זה גם לתלמידיו הרבים הפזורים בעולם התורה, החינוך, המשפט, האקדמיה, הכלכלה ובכל תחום מתחומי החיים במדינת ישראל.
תנחומי למשפחתו ולתלמידיו הרבים. - איילת שקד

 

 

מתוך ספר חדש העומד לצאת לאור וכותרתו "עתיד כמוס": בספר אני מתאר את מבחן הקבלה לישיבת הר עציון. אחר כך מאריך כיצד הישיבה והרב ליכטנשטיין השפיע על דרכי.
...הרב ליכטנשטיין הכניס את כל החבורה ביחד לחדר ישיבות גדול והבחינה ארכה כשעה. לאחר מכן הוא קיבל כל אחד לחוד לראיון אישי שנמשך דקות ספורות. ישבנו ארבעה עשר נערים מסביב לשולחן והוא בראשם. לפי הסדר, משמאל לימין, הוא עבר מאחד לשני ושאל שאלות. יש שענו באריכות ויש שענו בקצרה כאשר השאר מקשיבים בקשב רב. חברי ואני ישבנו לקראת סוף מעגל השאלות. כשהגיע תורי הוא שאל שאלה, אך במקום לענות לו התחלתי לנתח את ההנחה שביסוד שאלתו. אם כך, הוספתי, יכולות להיות שאלות נוספות קשות יותר על הסוגיה דנן, והתחלתי למנותן. באותו הרגע חברי שישב לצידי נכנס לתוך דבריי וחלק על דעתי. מבלי משים מצאנו עצמנו במשך דקות ארוכות מתדיינים זה על טענותיו של זה וזה על הנחותיו של זה. הרב לא התערב ונתן לנו לנהל את הדיון שהתפתח בינינו. הוא המשיך אחר כך בשאלות נוספות לנותרים וסיים את הבחינה... שנינו התקבלנו מתוך כל החבורה לישיבה. - פרופ' דוד פסיג

 

אמש חלמתי שנסעתי לארץ ואח"כ החזרתי הביתה לחו"ל עם מזוודה ריקה. מי יתן ויקים לנו ה' חכמי ישראל שיפתחו לנו שערי גן נעול כמו מורנו ורבנו. המקום ינחם אתכם ואותנו בתוך שער אבילי ציון וירושלים. - דוד פישמן

 

אינני מרגיש ראוי לכתוב דברי זכרון לרב ליכטנשטיין ז"ל אבל פטור בלא כלום אי אפשר – אציין פה נקודה אחת למחשבה.

מסופר שהרב סולוביציק ז"ל הרהר בכאב בסוף ימיו שתלמידיו קלטו היטיב את שכלו ודעתו בעבודת ה' אבל לא קלטו את לבו ורגשותיו בעבודת ה'. אסכולת בריסק ידועה בעבודת ה' בשכל, בעיקר בלימוד תורה ופחות ברגשנות דתית. טענו שבYU הרב סולוביציק היה מאחל לתלמידיו בראש השנה להרגיש את קדושת החג מתוך לימוד. תיאור מפורט לגישה זו ניתן למצוא בספרו "איש ההלכה" שהרב סולוביציק כתב בצעירותו.

הרב ליכטנשטיין ראה את עצמו כתלמיד מובהק של רבו (חוץ מלהיות גם חתנו) וגם הוא שם דגש גדול על עבודת ה' בלימוד ובשכלתנות אבל לחדי העין היה ניתן לראות נשמה רגישה מאחרי השכל הענק הזה. יש שמועה שבריסקאים לא אומרים פיוטים בימים נוראים, אני לא יודע אם זה נכון ואני לא יודע מה הרב ליכטנשטיין היה עושה. דבר אחד אני יכול לומר, שאחרי כל סדר של תקיעות בחזרת הש"ץ כשכולם שרו "היום הרת עולם" ו"ארשת שפתינו" וגג בית המדרש התאמץ לא לעוף השמימה, הרב ליכטנשטיין עמד ליד בעל התוקע בבימה, כשכל ראשו מכוסה בטלית בו הוא מסתיר את פניו והוא מתנדנד קדימה ואחורה בטלטולים עזים ובכוונה רבה. ת.נ.צ.ב.ה - מיכאל אינטרקט

 

השנה נפטרו לי שני אבות, האחד - אבי הביולוגי ,נפטר בערב ראש השנה ואתמול - אבי הרוחני - הרב ד"ר אהרון ליכטנשטיין זצ"ל.

אני הנני במידה רבה תוצר של תורתו ודרך החשיבה אותה למדתי ממנו בשקיקה ובהערצה. בדר"כ אינני חסיד של רבנים ולו רק משום היותם בני אדם כמונו. אולם, יש רק רב אחד שהייתי רוצה וגאה להמנות על תלמידיו, הרב אהרון זצל. הרב משלב באישיותו ובדרכו גאונות, יצירתיות מחשבתית, יראת שמים טהורה ואמיתית, מוסר ,גמילות חסד, ענוותנות ורוחב ידיעה מפליא. כל זה כולם יודעים, פחות או יותר. אולם יש את הסיפור האישי שלי, לפני כ 35 שנה התקבלתי לישיבה, ללימודים במסגרת ה"הסדר" וכל המעט שהצלחתי ללמוד, אך ורק בזכותו.
לאחר שסיימתי את לימודי בתיכון עירוני פשוט בישוב קטן ונידח, חשקה נפשי ללמוד תורה, בישיבה איכותית. ניסיתי בישיבה מסויימת ומראש חסמו את קבלתי כי לא באתי מרקע ישיבתי תורני. לאחר ששמעתי על דרכה המיוחדת של ישיבת הר עציון החלטתי ששם אני רוצה ללמוד ולכן אנסה רק שם וזהו. נרשמתי והוזמנתי לראיון\מבחן אצל הרב אהרון זצל. לא ידעתי מיהו ולא ידעתי מה יהיה תוכן הפגישה. נכנסתי בחשש גדול. אולם, הרב קיבלני בפשוטת ובסבר פנים יפות.ומשם קלחה השיחה ברוגע . הוא שאל והתעניין מי אני ומאין באתי. לאחר מכן, שאל אותי מה למדת? ומתוך הגמרא שאלני מס' שאלות. ואז שאל: "מדוע לדעתך, הרצועות של התפילין צבועות דווקא בשחור?" לא התכוננתי לשאלה ולא נתקלתי בהסבר לזה אולם מתוך אינטואיציה עניתי משהו על כך שזה מסמל צניעות וענווה וכד'. (נראה לי כי התשובה הנכונה היא שזה הלכה למשה מסיני). הוא שמח על התשובה ואז שאל למה אתה רוצה ללמוד כאן? עניתי בפשטות כי אני רוצה ללמוד תורה ואני בטוח כי דבר זה לא ימנע ממני. הוא חייך ונפרדנו לשלום. הייתי בטוח שאין לי סיכוי. והנה מה רבה שמחתי, כשקיבלתי תשובה חיובית. בזכותו למדתי מה שלמדתי, לאחר מכן היו מס' תחנות בחיי שהתקשרתי לשאול לעצתו והוא כדרכו לעולם לא יגיד לך מה לעשות. אלא, עוזר לך להציב את האפשרויות השונות, חסרונות ויתרונות. לפעמים זה קצת מתסכל. אבל, זו הדרך שבאמת מלמדת אותך לחשוב בשיקול דעת, נכון ואחראי. - חיים לוי

 

לא הכרתי את רב ליבטנשטיין אישית אבל תמיד הרגשתי כמה טוב זה שהוא קיים, רב שהוא תלמיד חכם וגם דוגל במוסר עד כדי מוכנות לעשות פשרות למען שלום של מדינת ישראל עם שכנינו הערבים. עכשיו שהוא נפטר נראה לי שתם עידן ומאד מאד צר לי.

אני משתתפת בצער המשפחה. שהמקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים, שתשמרו עליו זכרונות טובות ושתמשיכו את דרכו. - קארן שוחט 

 

שבתות בישיבה
כשהייתי בשיעור ב או ג ביקרתי בישיבה אחרת בשבת. שאלתי את חברי: איפה השיעורים והשיחות? רק אז התחלתי להעריך באמת את המאמץ העצום של ראשי הישיבה ומשפחותיהם שהגיעו כל שבת שנייה לישיבה. שמענו שיחה בליל שבת, שיעור בשבת אחה"צ, שיחה בסעודה שלישית...

ליל יום כיפור - דומה למלאך אך אדם גדול
בלילות יום כיפור הרב ליכטנשטיין זצ"ל נתן שיעור הנוגע לסדר העבודה. אחר כך נשארו ללמוד קומץ תלמידים. בסוף נשאר רק הרב ותלמיד צעיר שניסה להידמות לרבו. הרב יצא והתלמיד התעייף והלך לנוח בעזרת נשים. כעבור זמן קצר הרב חזר. נראה שהרב יצא על מנת שהתלמיד ילך לישון. התלמיד הבין את המסר והלך לישון.

חותם
אמירות קצרות של הרב מלוות אותנו וארוגות במארג חיינו. רבות מלוות אותי, כגון 'כשאדם בן 10 - הוא רואה באביו מלאך; כשהוא בן 20 - הוא רואה בו שטן; וכשהוא בן 30 - הוא מבין שאביו הוא בן אדם.' - ינון לייטר

 

 

זכה בני אורי , ור' אהרון העניק לו את שמו, 3 שנים לאחר מכן העזתי וביקשתי מהרב אם אוכל לבוא עם אורי לקבל ברכה מהרב ליום הולדתו ואולי גם לחתוך כמה שערות.
אורי ישב בחדרו של הרב דקות ארוכות בהם הרב שאל אותו שאלות ושמע אותו מדקלם את ברכת הציצית, הוא כרע וישב לצידו ונתן לו סוכריות. לבסוף הוא בירך אותו בברכה שאני יכול גם עכשיו לעצום את עיני ולשמוע אותו אומר "שתגדל להיות אוהב ה', ואהוב על ה'! " - אלעזר זון

 

לקראת ה"משמר" של סיום זמן חורף בשנת תשס"א, תלו בכניסה לבית מדרש רשימה שבה נתבקש להירשם כל מי שהיה מעוניין בהסעה באוטובוס לירושלים בסיום ה"משמר".

פעם אחת כשעברתי שם, ראיתי את הרב תבורי יבדל"א עומד, מתסכל על הרשימה ומתמוגג כלא-מאמין. התקרבתי כדי להבין במה מדובר והוא הראה לי שבין השמות ברשימה, בין תלמיד פלוני לתלמיד אלמוני, רשום היה "אהרן ליכטנשטיין" (בכתב ידו).

כתלמיד צעיר בישיבה, זה בהחלט היה מפעים. - נועם צוקר

 

לא למדתי בגוש וכמעט שלא שמעתי את הרב ליכטנשטיין זצ"ל אבל זכור לי לפני קרוב ל 30 שנה בשכונת קטמון ,חזיתי במחזה מדהים מספר פעמים שהרב היה מתפלל לצד אביו ז"ל הזקן והיה לוחש לו מילה במילה את כל התפילה במתינות ובסבלנות אין קץ. מחזה מדהים ונורא. איזה כיבוד אב! איזו מסירות! - שמואל פישל

 

 

אני ושניים מאחיי למדנו כל אחד בישיבת הר עציון בשנות ה80 ותחילת שנות ה90.
כשנפטר אבי ז"ל ישבנו שבעה בירושלים. לאחר השבעה הגעתי עם אחיי להתפלל ולומר קדיש בשטיבלעך של קטמון. הרב זצ"ל השתתף באותו מניין ונבהל עמוקות לראות שלושה אחים כולנו מבוגרי הישיבה אומרים קדיש ביחד. הוא ניגש אלינו מיד לברר מה קרה. למרות שהיה גר בשכונת בקטמון הרב ליכטנשטין לא הכיר את אבי, ואף על פי כן הוא לקח כל כך קשה את המראה של תלמידיו ששכלו את אביהם. פניו נפלו והיה ניכר עליו כאב עצום של אמפתיה. היה ממש אפשר להרגיש עד כמה הוא חש את הכאב ואת השכול שלנו ועד כמה הדבר הזה נגע לו לעומק. - אברהם אייזקס

 

 

הרב ליכטנשטיין הלך לעולמו.
לפני שנה, בסוג של רגע אחרון, זכה הרב וזכתה מדינת ישראל שיעוטר בפרס ישראל. בפתיחת הטקס שרו את המנון המדינה. התבוננתי ברב והתרגשתי מהבעת פניו. הוא נראה כמלאך, ככהן בעבודת המקדש, כמצביא, כהוגה. מעולם לא ראיתי מי ששר הימנון מדינה כאילו היתה תפילה, כאילו היתה התגלות אלוהית על במת האירוע. הרב היה גדול בתורה וברוח. אבל בשבילי הרב אהרן זצ"ל היה בעיקר מצפן מוסרי לאדם המעלה. - הרב שי פירון

 

 

ממתק לשבת פרשת "אחרי מות - קדושים". עוד מבכים את מות הרב אהרן ליכטנשטיין, ראש הישיבה.
אין לי ספק שבעולם נוצרי (או ביהדות המושפעת מהנצרות) היו הופכים את הרב אהרן ל"קדוש". היו מספרים על פרישותו, היו מספרים על ההתעלות השמימית שלו, היו מספרים על החיבור שלו לקודש ללא מגע עם "חול".
אבל המשפחה והישיבה מספרים סיפור אחר. "קדושים תהיו" - לא במובן של פרישות אלא במובן של אחריות ושותפות עם הבורא בבניין האדם על פני האדמה. ראש הישיבה שלנו, שלא מש מלימוד התורה כל חייו, חינך אותנו לחיי קדושה ללא פרישות. איך פותחת הפרשה של קדושים תהיו - "איש אמו ואביו תראו". האדם שמתקדש בישראל לא נוטש את הוריו, אשתו וילדיו. החיבור למשפחה הוא היסוד בהתעלות הדתית. התמונה החרותה מול עיני היא של הרב אהרן מוליך בידו את אביו, שאינו רואה ואינו שומע, ובקולי קולות מדריך אותו במעלה המדרגות אל היכל התורה והתפילה. זאת התורה. - הרב בני לאו

 

 

הרב עמיטל והרב ליכטנשטיין. שני עמודי יסוד. הראשון נסתלק זה מכבר ועכשיו הלך גם השני. תחושה של חשיפה אל חזית ללא משענת. 

 

בעיני היה הרב אהרן ספר תורה מהלך. כולו תורה. כולו כוונה. המושג "לא התכוונתי" לא היה יכול להתקיים בעולמו. "אדם מועד לעולם". לא פחדתי ממנו. יראתי ממנו. המגע עמו חייב התכוונות. לא מדברים "סתם", מתכוננים לקראת, מתבוננים אחרי. הוד שבקודש. - הרב בני לאו

 

 

יממה של התעלות רוחנית בפייסבוק שלי. חברים מספרים על הרב ליכטנשטיין. 

לא 'סיפורי ניסים' במובן ה'מקובל' (תרתיי משמע), אלא סיפורים קטנים על ענווה גדולה והשקפה מעשית של צדק וחסד ואמת ותורה שהיא תורת חיים. והלב מתמלא בכל זה וצמא לעוד.

וגם תמונות כאלה.

דרך יפה ומרגשת של פרידה שכבשה את הפיד. מצרפת את שלנו. שזכינו גם אנחנו שיקדש אותנו לפני שלושים ושלוש שנים.

אבל החוויה האישית החזקה האחרונה שלי היא הבכי של הרב כשבא לנחם אותנו על אחי, ש"י. [ש"י תובל] לפני שנה וחצי.

נורא נבהלתי כשראיתי אותו בוכה כל-כך. חשבתי שזה אולי קשור ב'מצבו', אבל מהר מאד התברר שמעבר לקשר האישי והמתמשך (30 שנים) עם ש"י, ככה הוא בוכה על מות תלמידיו. כמו הורה. בכי עמוק, חם. וכך הוא ישב, קרוב מאד להוריי, פיזית, וכבר איני זוכרת אם הוא בעצמו סיפר להם סיפורים מנחמים ומרגשים על ש"י וחלקו בהתפתחות הישיבה - ובנו 'תרגם' לנו את דבריו, או שהבן סיפר בעצמו בשם אביו. 

לא נרגעתי מביקור הניחומים הזה (וזכרתי גם איך ש"י סיפר שהרב הגיע אליו הביתה לביקור חולים כמה שנים קודם.) באמת מסוג הדברים שאין להם שיעור.

אבד צדיק מן הארץ. המקום ינחם אותנו. - יעל משעלי

 

בשבת בוגרים, הרב נתן שיעור בענין חופה (של אנשים רגילים שומרי מצוות) שהיתה פסולה בגלל שהעדים היו קרובים (מדובר בקרבה על ידי נישואין שאיננה ברורה למי שאינו בקי בהלכה). הוא אמר שעל המסדר קידושין להגיד לזוג שיש ספק בתוקף הקידושין שלהם ושיערוך את החופה מחדש, והעביר לנו הסברים מפורטים למה לא צריכים לפרוש כו', ושלא לפגוע ברגשות הזוג.
מספר שנים אחרי זה הייתי עד למקרה כזה (ואף אחד מהרבנים החשובים שאכן היו נוכחים בחתונה לא הסכים להגיד למסדר הקידושין שהחופה פסולה). דברתי עם הרב (לאחר סינון קפדני של הרבנית, כאשר הייתי צריך לשכנע אותה שהרב בד"כ לא נוהג לתת שיעורים ארוכים ומפורטים הלכה למעשה ושבמקרה הזה הוא סטה ממנהגו כדי שנוכל לתקן טעות). לבסוף ערכו מחדש את הקידושין, בלי להגיד לזוג שקידושיהן היו מלכתחילה פסולים. (שם הכותב שמור במערכת)

 

שני זכרונות אישיים ממורנו הרב ליכטנשטיין זצ"ל ליום השבעה. אחד מלפני תקופת לימודי בישיבה ואחד מאחרי עזיבתי.
שמעתי בפעם הראשונה את הרב כשבאתי יחד עם כמה חברים מנתיב מאיר לשבוע ישיבה בימי בין המצרים שבין השביעית לשמינית, בקיץ תשנ"ו. אחרי כמה ימים שהיינו בישיבה ושמענו שיעורים מר"מים ואברכים, סידרו לנו ביום האחרון שיעור עם הרב. אחרי הכנת המקורות נכנס הרב למועדון, עם תמונת הגרי"ד סולובייצ'יק תלויה מאחוריו, והעביר לנו -- כעשרה או חמישה עשר שביעיסטים בחופש הגדול -- שיעור ארוך, מקיף וכולל של כשעתיים בעניין כופין על הצדקה, סביב ארבעת התירוצים של התוספות בבבא בתרא ח' ע"ב. בתום שעתיים של שקלא וטריא בנויה לתלפיות סיים הרב לדבר ופנה לאלו מאיתנו שהצליחו להחזיק מעמד עד לסוף השיעור ושאל האם למישהו יש שאלה. אין צורך לומר שבכיתה שררה בתגובה דממה מוחלטת. לאחר המתנה קצרה סיפר הרב על מלומד צרפתי, וולטר לפי זיכרוני, שאמר בסיטואציה מסוימת שהשתיקה מדברת יותר מן המילים. כמובן שבתחילה ציטט הרב בצרפתית, ואז תירגם לנו לעברית, ובזה פטר אותנו לשלום.
בשנה הראשונה אחרי שעזבתי את הישיבה הייתי הולך פעם בשבוע, עם עוד שניים-שלושה חברים, לשמוע את השיעורים של הרב בכולל גרוס בבית וגן. הרב היה מעביר שם שיעור לתלמידי הישיבה יוניברסיטי שלמדו שנה בארץ. הייתי יושב בשורה האחרונה, אחרי יום לימודים ארוך באוניברסיטה, ומקשיב ככל יכולתי. ערב אחד במהלך השנה צלצל הטלפון בבית הוריי, ועל הקו "מדבר אהרון ליכטנשטיין". מסתבר שהתלמידים בכולל ביקשו מהרב להעביר את השיעור באנגלית במקום בעברית, והרב טרח להתקשר אישית לכל אחד מאיתנו הישראלים שנספחו לשיעור ולבקש את הסכמתנו לכך, ובמשתמע, אם אחד מאיתנו לא היה מסכים, הרב היה ממשיך להעביר את השיעור בעברית.
בתמונה: מכתב הרב לתלמידי הישיבה בצה"ל, ערב ראש השנה תשס"ב. התפרסם בדף קשר 826 (http://gush.net/dk/1to899/826mamar1.htm). - נתנאל הכט

 

כאשר ר' חיים שמוליביץ נפטר הרב ליכטנשטיין אמר שראוי שתלמידי הישיבה ייסעו ללויה. האוטובוס היה מלא, והרב עלה בין האחרונים. אני זוכר כאשר אחד אחד מהתלמידים הציע לרב לשבת במקומו . הרב הסתובב ונראה מאוד מופתע "המקום בשבילי"?
כאשר אנואר סאדאת הגיע לארץ הוא נאם בכנסת. הרב ליכטנשטיין שהעריך את הרגע ההיסטורי החשוב של האירוע (בשונה מאוד ממה שהיה מקובל ביחוד בקרב רבני הציונות הדתית) שחרר את תלמידי הישיבה מסדר צהריים לראות את הנאום שלו בכנסת. בתמורה לכך הפסקת הצהריים קוצרה במשך כל אותו שבוע. המודעה על כך מצורפת (את המקור שלחתי לישיבה).
חבל דאבדין... - שמואל כהן

 

 

אשתף את הקוראים בשתי חוויות אישיות שהשפיעו עלי (גם אם אינני זוכר בדיוק כל פרט,הרושם הוא העיקר)

פעם סיפר שנסע באוטובוס, כמדומני מבאר שבע לירושלים. לידו עמדה חיילת.באמצע הדרך קם ופינה לה את מקומו.לתמיהתה אמר: אני ישבתי חצי דרך, ואת תשבי חצי דרך. אני מספר זאת כי באותו שבוע אני נהגתי כמוהו.

לציבור שלנו, שפתוח לעולם, יש בעיה של קרירות בעבודת ה',ואכמ"ל. והרבה יש ללמוד מהתלהבותו והתרגשותו בעבודת ה'. לנגד עיני ניצבת תפילת "אתה כוננת" שלו ביום כיפור . לאור זאת אני נוהג לתת אצלנו בבית כנסת שיעור בליל יום כיפור,-גם לציבור מצומצם ביותר- שבו אני סוקר ומבאר תפילה זו,

באחת השנים הלכתי בתשעה באב לישיבה, ולא עלה על דעתי שנסיים בשעה שתיים בצהרים.אני מודה שלי היה קשה,אך אצלו הקינות,ההסברים והאוירה בכלל זרמו בטבעיות.אני זוכר שרחמתי על הבן הקטן שנכח כל התפילה,[כמדומני שהיה זה שי].חשבתי להציע לו לבוא אלי לאכול משהו,אבל לא העזתי להציע זאת לרב.

למיטב זכרוני,כאשר סאדאת בא לארץ, ונאם בכנסת אחרי הצהרים בקשו ממנו רשות לשמוע את הנאום על חשבון הסדר. הוא התלבט, ולבסוף הסכים, ובתנאי שישלימו שעה זו בהארכת סדר ערב. היה לו חשוב שישמעו את הדברים באופן בלתי אמצעי,כדי שנגבש דעה משלנו , ומצד שני לא נפסיד שעה של של תורה.

אמר לי חבר, כי כל פעם שיש לו דילמה מוסרית, הוא חושב מה היה הרב אומר או עושה.

חבל על דאבדין ולא משתכחין - איתמר ורהפטיג

 

סיפור קצר מתקופת הטירונות או ליתר דיוק בית ספר לשריון ג'וליס 1979 - מעת לעת היה מקובל שמגיע רב או ראש ישיבה להעביר שיחה או שיעור לפלוגות של ההסדרניקים. בדר"כ היינו שמחים למפגשים אלו שהצליחו לרענן את סדר יומנו לעקור אותנו לשעה קלה מעמלנו ולרומם את רוחנו. מובן שהשמחה התעצמה והתחזקה יותר כאשר נודע לנו שהרב ליכטינשטין ז"ל צפוי להגיע. הציפייה הייתה גדולה. ובהגיע הרגע, לאחר פגישה, שהייתה כתמיד ברגשות המערבים יראה, והערכה עצומה ביחד עם אהבה שימחה ונעימות, התיישבנו להאזין לשיחה. מיותר לציין שהיה צורך לגייס כוחות גדולים שיסייעו לשמור על ערנות ודריכות ולא להיכנע לעייפות שמיד הייתה מחלחלת ברגע שגופנו התיישב וזאת במנותק מהשאלה מי מעביר את השיחה. ק"ו כשמדובר בשיחה מפי הרב ליכטנשטיין ז"ל. ואז, הרב החל בדבריו. לא היתה זאת שיחה, היה זה שיעור. והשיעור, לא היה בענייני היום, היה זה שיעור בסדר קדשים! אני זוכר את הכעס שהתפשט בתוכי, הלך והתרחב ככל שהשיעור נמשך. מימין ומשמאל נשמטו הראשים, חלקם "מנקר" וחלקם "נמרח". באותו זמן כעסתי, לא הבנתי איך הרב מעביר שיעור שכזה שגם בין כתלי הישיבה סביר להניח שהיה קשה מאד לעקב אחריו לכל אורכו. איך הוא יכול לאכזב אותנו הצמאים לדברים המושכים את הלב. ככל שחלפו השנים חדרה לליבי מחשבה שהרב רצה להעביר בסיטואציה זאת מסר הממחיש מה גודל התביעה מאיתנו בעולמנו זה ובפרט בלימוד התורה. עד היום סיפור קטן זה עומד לנגד עיניי כחלק מהמסרים העקביים שהרב העביר לנו במעשיו יותר מאשר בשיחותיו. ככל שחלפו השנים התחזק בליבי הרושם האדיר התובע עמל ללא פשרות לצד רגישות והבנה. רושם זה קרן מכל תנועה בגופו, מדמותו הקבועה בבית המדרש ומפועלו של הרב בכל מקום אליו פנה. דומה שככל שהתרחקנו מתקופת הלימוד בישיבה, התקרבנו, בתודעה, להכרת הרב והכרת חותמו החזק בנו. גם בשנים האחרונות, באותם פעמים ספורות שידענו שיתכן ונפגוש את הרב אולי אפילו פגישה חטופה, הייתה מתעוררת תחושה שיש "לקדש" עצמנו לשפר דרכנו כדי שנרגיש "נוח" יותר בפגשנו את הרב. בשנים האחרונות היו כמה פגישות חטופות שבהם הרב קיבל את פניי תוך קריאה בשמי הפרטי. מעמד זה היה מעורר בי גלי שמחה וצמרמורת שהשאירו רישומם גם לאחר זמן, כאילו הייתי אומר לעצמי איך אפשר שלא להתנהג בצורה ראויה לאחר שזכיתי לפניה ישירה ואישית מהרב ליכטינשטיין... עצמת הכאב והצער למשמע הבשורה הפתיעה אותי. לא חשבתי שהרב צפון כה חזק בליבי. המקום במובן הרגיל של המילה והמקום הענק שהשאיר אחריו הרב ינחמו אותנו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. - זאב גנץ

 

הבבא אהרון
הייתי יכול להצטרף לרבים שהעלו, בהספדים ועוד, את הדמות של ר' אהרון הנעמד בפני כ'גברא דמסתפינא מינה'- האי גברא רבא הנגלה לעיני כל פעם שאני לא עומד ברף הצפיות, "מחפף" בהלכה או בחובותי למשפחה וכדו'. זאת ללא כל גערה או הטפה. די היה בנוכחותו, ועוד עתה דיו בדמות דיוקנו, להעיר את ההירהור "איפה אני ואיפה מה שאני אמור להיות?!".
אולם, אבקש לספר כאן ספור שהוא בלעדי לי, כי רק אני הייתי שם. נדמה לי שלעולם לא ספרתי לר' משה או ליתר בני המשפחה, ונראה לי שהם עשויים להשתעשע מעט מהסיפור.
כידוע, עולמו הרוחנו של ר' אהרון היה רחוק מענייני "בעלי מופתים" כמרחק מזרח ממערב (כפשוטו, חשיפתו ל"בעלי הישועות" האופייני לאדמור"ים חסידים ותרבות עדות מזרח היה, ככל הנראה, מוגבל). אצלו "הקב"ה גוזר וצדיקים מקיימים". אך לא התעסק בכלל ב"צדיקים גוזרים והקב"ה מקיים".
חורף תשמ"א ואני עוד בשירות הסדיר, בגדוד 433 בבקעת הירדן. לא הייתי בפלוגת ההסדר (בני"שים) אלא, הנתדבתי למלא אחת התפקידים של נהגים שהיו חסרים בפלוגה המבצעית. התנדבתי לכך, בעיקר בתוך סקרנות לפגוש את "ישראל השניה". היה תקופת הנהגתו של רפול, שקיבל על צה"ל את התפקיד של מחנך היכן שהמערכת החינוך הרשמית נכשלה, ופלוגות המבצעיות של השריון נתמלאו באחוז ניכר של בעלי רקע עברייני, מנוסים בסמים, אלימות במשפחה ועוד מחלות חברה רבות. ואכן פלוגה ג' חשף לפני, עולה חדש טרי וחייל בודד, 'בית ספר לחיים' הרחק מהאינטלגנציה הישראלית ובודאי הרחק מעולם הישיבות אליו השתייכתי. אני די בטוח שר' אהרון גם הוא, טרם נחשף לעולם זה.
ומעשה שהיה כך היה. ר' אהרון היה אמור להגיע לגדוד לשבת, לבשם את אויר בנשמה היתרה של השבת עם תלמידי ופלוגת בני הישיבות. אלא משום מה, ביום ששי הוחלט לשחרר הביתה את פלוגת ההסדר, ונותרתי לבדי לקבל את השבת עם ר' אהרון.
בקשתי מחברי לפלוגה בקשה נואשת: "ראש הישיבה שלי בא לשבת. הוא גדול בתורה אמיתי. אנא תכבדו את נוכחותו בהתנהגות הולמת". (אעיר עתה דרך אגב, שהמשפט הקודם לא שקף כלל וכלל את שפת הדיבור שלי אז, שלמעשה למדתי לדבר את 'לשון הקודש' בפלוגה יותר מאשר בישיבה. תוצאה מביכה לכך, כשחזרתי לישיבה אפילו לא הייתי מודע כמה לשוני היה רווי קללות).
שאל אותי הטען שלי, מרקו (משכונת מוסררה בירושלים). תגיד, הרב שלך... יש לו כוחות?"
לא הבנתי את השאלה. רבנים היו בעיני אנשי רוח ושכל, לא גיבורי-על מאגדות הילדים. עניתי "כוחות שכליות בודאי, מעבר שאני ואתה יכולים לשער".
מרקו הנהן, והכריז לחברה במשטח הטנקים "הרב של עזרא מגיע, זה רציני". נרגעתי. עם "הסכמה" של מרקו היה לי סיכוי לעבור את השבת בלי פדיחות מביכות.
בקושי הצלחתי "לגרד" מניין לקבלת שבת. אך ההפתעה חכתה לנו בחוץ אחרי התפילה.
מפתח היציאה לש בית הכנסת הגדודי, וכמעט עד לחדר האוכל, השתרך תור של חיילי הפלוגה המחכים לקבל את פני הרב. בראשם נחמיאס, תותחן ג', הסמוך לפתח. במקום המבט העצבני המזוגג שלמדתי להכיר עליו, ארשת פניו היו "כראות פני אלהים". ר' אהרון התנהג כאילו לא היה מופתע והחל לאחל "שבת שלום" כפי שנהג במעמדו בישיבה. אלא נחמיאס, במקום לקחת את ידו, התכופף מלוא קומתו ונישק את אצבעותיו.
התגובה הראשונה של ר' אהרון היתה מעין סלידה. נחמיאס המשיך והצביע אל ראשו, המכוסה בכומתא לכבוד האירוע. כאן כבר לא זכור לי במדוייק את תגובותו של הרב. אך אם אינני טועה, לאחר השהייה ארוכה, עד שקלט מה מצופה ממנו, ר' אהרון אכן ברך אותו בידיו על ראשו. וכן אחד, אחד, לאורך כל התור, חייל, חייל, נישק את ידו וזכה לברכתו. - עזרא שבט

 

הרב ליכטנשטיין, גם לאנשים כמוני שלא זכו להיות תלמידיך היית יקר מפנינים, מאור עיניים, מורה דרך. הכל אהבתי ממך: הסגנון, הרגישות, המורכבות, העומקות והפתיחות. מראה ההספדים על ידי בניך ובנותיך תלמידי חכמים הווה מקור השראה שיישאר חרוט בזכרוני. חבל על דאבדין ולא משתכחין - מיכאל אסקולי

 

 

בשנת התשס"ג, זכיתי ללמוד בישיבה, על אף שהייתי בוגר שירות צבאי מלא ולא תלמיד הסדר. נחשפתי לחבורה המצוינת של תלמידי חו"ל, כולם מיועדים ללימודים אקדמאיים במוסדות הבכירים ביותר בארצותיהם שמגיעים לספוג תורת ארץ ישראל שנה או שנתיים קודם לכן. דא-עקא, שבשל מגבלות הזמן, התוכנית שלהם בארץ לא כללה העשרה מעבר ללימוד בבית המדרש. בצוותא עם הלל מייזליס ושאר צוות תלמידי חו"ל חשבנו על קונספט של הבאת מרצים בעינינים שונים של ישראל והציונות, שלמעשה יתרמו ל"הכשרה" של הבוגרים לקראת המעבר מביהמ"ד אל הרוח הנושבת באונברסיטאות בארה"ב. בנינו תוכנית, שקלתי כמיטב יכולתי ועצות חבריי את הצדדים וניגשתי לרב עמיטל זצ"ל בדחילו ורחימו. לא כל יום מחדשים תוכניות בישיבת הגוש... הרב עמיטל הקשיב, והסכים... להפנות אותי לרב ליכטנשטיין זצ"ל ,באומרו שמה שיפסוק הרב ליכטנשטיין מקובל עליו לחלוטין. העברתי את הדברים ליטוש נוסף לפני הצגתם לרב וניגשתי להציג בפניו את הרעיון, במשרדו. הרב הקשיב קשב רב, בחן את בדפים שהצגתי בפניו, חשב כמה רגעים ולהפתעתי ענה תשובה שפירקה את העבודה שעשינו לגורמים, הציג צדדי יתרון וחיסרון מבחינות שלא העליתי בדעתי למרות ההתייעצויות והמחשבה הרבה. למעשה נהג הרב ברעיון כמי שחושב עליו כבר שנים ולא כמי שרק כמה דקות קודם שמע עליו לראשונה. לעיתים אני חושב שכל המחשבה והרעיון היו "שווים" לי את אותה הזכות - חווית המפגש ביכולות הניתוח, ההבנה והפרגמטיות הנדירים של הרב שחברו לניסיונו הרב ולהשקפתו.
אגב, הרב אישר את קיום התוכנית, במגבלות ובהנחיות שהציב, תוצאות אותו ניתוח. היא נקראה GUIDE והמשיכה להתקיים לצערי רק עוד שנה אחרי שסיימתי את לימודיי בישיבה. בזמן קיומה היא אירחה בישבה מספר אורחים חשובים ולחלק מההרצאות הגיע הרב ליכטנשטיין עצמו. - משה טובולסקי

 

 

שלשה סיפורים

1. בערך בשנת תשל"ו הלכתי עם הרב ברגל מאלון שבות לצומת הגוש בשעות אחה"צ (הרב הגיע באותו יום לישיבה ללא הרכב הפרטי). בצד הכביש ישב ערבי שרצה למכור ענבים. הרב היה שקוע, ולא שם לב לאותו ערבי. הערבי קרא לעברנו מילה אחת, 'ענב', והתכוין כמובן לנסות למכור לנו ענבים. הרב כנראה חשב שהערבי אומר לנו שלום. ראיתי מחזה מדהים. כל שפת הגוף של הרב שידרה סליחה והתנצלות על כך שלא שם לב לערבי, ולא הקדים לו שלום. הוא פנה אליו, עם כל גופו, ואמר לו שלום בבחינת 'כל עצמותי תאמרנה'.

2. מתי שהוא בערך בתשל"ז היתה כנראה בקורת מצד תלמידים על משהו בהתנהלותם של ראשי הישיבה (לא ידעתי גם אז על מה בדיוק). על כל פנים, שני ראשי הישיבה דיברו בפורום של כל הישיבה דברי תגובה על אותה בקורת (זה היה בחדר האוכל הישן, שכיום הוא סניף בני עקיבא). ראשון דיבר הרב, ובין היתר הוא אמר על עצמו ועל הרב עמיטל את המלים מפרשת בשלח 'ונחנו מה'. (לאחר מכן הרב עמיטל העיר שהמשפט הזה מדברי הרב נראה לו מעט מופרז...)

3. בחורף תשל"ה למדנו עם הרב את 'איש ההלכה'. כבחור צעיר מאוד לא יכולתי לרדת לעומקם של הדברים שנלמדו, אבל לאחר זמן שמתי לב לתופעה שעבורי אז היתה הפתעה, ולימים היתה מקור להשראה. הרב הרבה לחלוק על דברים הכתובים בחיבור 'איש ההלכה'. - יצחק הראל

 

 


"כיבוד אב, של הרב ליכטינשטיין לאחר -כ16 שנה"
לפני כ20 שנה, הייתי בניחום אבלים של הרב יצחק בן פזי (כיום ראש הישיבה הקהילתית עפולה), לפתע הגיע הרב ליכטנשטין. האבלים לא הבינו למי הוא הגיע. אמנם במשפחה ישנן מס' רבנים, אבל אף אחד לא היה קשור לרב, באופן אישי. עוד לפני שנפתרה התעלומה, הודיעו שמגיע אחד מגדולי הדור. מיד פינו מקום בחדר, והרב לקח את כיסאו וישב בפינת החדר. הרב שהגיע ישב כחצי שעה והרב ליכטנשטיין ישב בפינת החדר ולא יצא כל אותו זמן, וגם לא הזדהה. רק לאחר שהרב שהגיע יצא, התקרב הרב ליכטנשטיין לאבלים ושאל: האם מישהו למד בישיבת הכותל לפני הרבה שנים? ואז אמר - עברתי ברחוב וראיתי 'מודעת אבל' של משפחת בן פזי, אז באתי לנחם - ניחם ויצא. ואז התברר שאכן לפני 16 שנים כשיצחק בן פזי למד בישיבת הכותל, ביקשו ממנו ללמוד עם אביו של הרב, ובמשך כחצי שנה הוא למד עימו פעמיים בשבוע בהפסקת צהריים, והבנו שכנראה ע"כ הרב זצ"ל בא לנחם. וכך למדנו שיעור גדול ב'כיבוד אב אפי' לאחר מותו. - שלמה פלס

 

המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים. "מתים יחיה אל ברוב חסדו - ברוך עדי עד שם תהילתו" - משה ודינה ברלין

 

 

היום זכיתי להיות בין ההמונים שהגיעו ללוות את אחד מגדולי הדור הרב אהרון ליכטנשטיין בדרכו האחרונה. כבר מאתמול רציתי לשתף משהו, אבל לא הצלחתי להחליט על מה לכתוב.
האם לצטט את אחד מאמירותיו של הרב, ולדבר על איך שהוא היה מורה דרך לציבור שלי כולו ולי ספציפית? האם לספר איך כתביו הנחו אותי בעיצוב הדרך חיים שלי? האם לדבר על כך שהוא היה רבו של אבא שלי ושל רוב רובם של הרבנים שלי?
או אולי דווקא לקחת פן אישי ולספר על חוויה שלי כילדה קטנה כשהרב בא לאסוף את נכדתו מהיום הולדת שלי, וכיצד לפני שהלך היה חשוב לו לפגוש אותי, ולקחת דקה כדי לברך אותי - כלת היום הולדת - ילדה בת 6?
אולי חשוב דווקא לדבר עליו כסולל דרך, כדמות מופת ואבן יסוד בציבור שלם? אולי על הזכות הגדולה שהייתה לי בשנים האחרונות לגור באותה הקהילה איתו, ולהתפלל באותה בית הכנסת?
אולי לספר על איך שזכיתי לא פעם ולא פעמיים לעמוד מאחוריו בתור במכלת, שכן הוא היה עושה את השופינג למשפחה? אולי לספר על היחס שלו לאח שלי הקטן כאשר הוא היה רץ בהתרגשות להגיד שבת שלום ל"סבא של רחל"?
ואולי דווקא לדבר על הפעמים שזכיתי לשמוע דברי תורה מפיו, ולצפות בהתרגשות שלו מדברי התורה, וללמוד את רעיונותיו החדים והעמוקים?
על כל אלו ועוד יכולתי לכתוב בארוכות, אבל אסתפק לעכשיו בזה. כל כך הרבה דברים למדתי מהרב ליכטנשטיין באופן ישיר, ובעקיפין. אין ספק שהעולם איבד אור גדול, ושאנחנו - ממשיכי דרכו, נצטרך לעבוד עוד הרבה יותר קשה כדי לנסות, ולו בקצת, למלא את החלל שנוצר.
תהיה נשמתו צרורה בצרור החיים. יהי זכרו ברוך. - בת-שבע הבר

 

 

היום הלך לעולמו הרב אהרון ליכטנשטיין, ראש ישיבת גוש עציון שגם החזיק בדוקטורט בספרות אנגלית מהרווארד. הוא היה אחד בדורו. את התמונה הזו שלח לי תלמיד שלו, הרב אורי איינהורן (בעבר שכן שלי בגוש עציון, היום רבה של כפר שמריהו). היא צולמה לפני 18 שנה, בחתונתו.
התמונה מתעדת את הרב מגיש את ידו אל מתחת לכוס היין שמוגשת לכלה, כדי לשמור שלא תטפטף שום טיפה על שמלתה. רגע קטן, אנושי ומלא ענווה. יהי זכרו ברוך. - חנוך דאום

 

פעם אחת בלבד פגשתי ברב ליכטנשטיין.
אינני זוכר לפני כמה שנים זה קרה, אבל זה קרה בהרצאה שהתבקשתי לתת באחת ממסגרות ישיבת הר עציון בסוגיות הקשורות לחברה הישראלית או לזהויות בחברה.

כנראה שמדברי או לפחות ממנגינת דברי השתמע זלזול מסוים במסורתיים ובזהות המסורתית, זלזול שכמובן לא התכוונתי אליו בשום אופן. הרב ליכטנשטיין, ראש הישיבה, העיר לי בשאלה האם אני מזלזל או מבקר את המשמעות והחשיבות שיש לזהות המסורתית. הרב, כך התברר, ראה בה ביטוי חשוב ומשמעותי במסגרת הזהויות היהודיות בישראל.

מעניין האם ניתן למצוא תפיסה דומה בקרב רבים מבין ראשי הישיבות שרואים את תכליתם בחיזוק וביסוס הזהות היהודית "האותנטית", "האמתית", "הנכונה", היינו כל מה שהם מאמינים בו ולא מה שחושבים ונוהגים אחרים, בוודאי המסורתיים.

יהיה זכרו ברוך - פרופ' אשר כהן

 

הרב אהרן ליכטנשטיין, גאון הדור ופארו, מורי ורבי, זכר צדיק לברכה. האיש הביישן, העדין והמופנם, שמלוא כל הארץ שמו ותורתו, כתביו ובעיקר תלמידיו. - חיים נבון

 

מו"ר הגאון הרב אהרון ליכטנשטיין, מזקני הגאונים ותלמידי החכמים של הציונות הדתית. במידותיו התרומיות, נעם הליכותיו, גאונותו הלמדנית ויחסו לתלמידיו, היה מעמודי התווך של מוסרי התורה בדור הזה במדינת ישראל.  אישיותו המיוחדת תחסר לנו מאד אך יחד עם זאת זכה להעמיד בנים ובנות ואלפי תלמידים שימשיכו ויאירו את העולם לאורו ונשמתו תהה צרורה בצרור החיים, יחד עם שרשרת מוסרי התורה לדורותיהם, ממשה רבינו דרך גאוני הדורות הקודמים ועד ימינו אנו. - מוטי יוגב

 

מדינת ישראל נפרדת כעת מאחד הרבנים המובילים בציונות הדתית ובכלל. הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין ז"ל, אשר נפטר אתמול, היה מופת לשילוב בין עולם התורה לעולם הרוח והדעת. ציוני בכל נפשו שבחר לעלות לארץ ולשאת על גבו מפעל ציוני-תורני למופת, אשר העמיד דורות של תלמידים המשולבים בכל תחומי העשיה.
כאינטלקטואל שמצוי בנבכיה של התורה, הרבליכטנשטיין הראה בתורתו ובאישיותו שהחיבור בין יהדות ודמוקרטיה ובין ציות להלכה וציות לשלטון החוק הוא לא רק אפשרי אלא גם הדרך הדתית הנכונה.
המכון הישראלי לדמוקרטיה משתתף באבלה של משפחת הרב, ישיבת הר עציון ותלמידיו הרבים. - המכון הישראלי לדמוקרטיה

 

בשנת תשל״ב, שנה הראשונה שהרב זצ״ל עלה ארצה, שבת בוקר אחד התפללתי פעם בבית הכנסת שבו הרב היה מתפלל אז מדי שבת. הרב היה יושב ע״י אחד מבניו. הבן, שאז לא היה יכול להיות יותר מגיל עשר שנים, כאשר שמע מילה מבעל הקריאה שלא הבין, ביקש תרגום מאביו הרב זצ״ל, ושענה לבקשתו. זהו פעם יחיד שהכרתי ילד בגילו שם לב כל כך לקריאת התורה של שבת. התרשמתי איך שאביו עודדו את בנו לכך. - דוד סטלוף

 

 

זכיתי להיות תלמידו של הרא"ל עם כל המשתמע מכך (מחזור י"ט בישיבה). לפני מספר שנים, אשתי ואני התלבטנו מאד בענין רגיש המצריך גם התייחסות הלכתית וקבעתי עם הרב בביתו שבשכונת קטמון. הגעתי לבית הרב בשעות אחה"צ המאוחרות ונוכחתי לדעת שהוא עסוק בענייני חסד.. בין היתר ראיתי שהרב אף מטפל בעניינים של הבית המשותף (מעין ועד בית) הכולל גם תיאום והשגחה על תחזוקה וניקיון. תחילה, הדבר היה נראה לי מוזר שהרי בישיבה היה נדמה שהרב עסוק רק בעניינים שהם ברומו של עולם.. ישבתי בביתו של הרב ושוחחנו במשך דקות ארוכות. הוא עודד אותי ואת אשתי (שלא נכחה) וב"ה נתברכנו.. באותה פגישה שקיימנו, ראיתי כיצד נכנסים אל הרב גם אנשים שזקוקים לצדקה. הרב, התייחס במאור פנים והסביר שכדאי להגדיל במעט את תדירות ההגעה לקבלת הצדקה.. הוא לא דחה את המבקש ונתן לו פעם נוספת, סכום שאינו מבוטל אותו רשם בשיק בנקאי.. אהבת התורה של הרב, מעשיו ויחסו לאחרים, החל מכיבוד אב שזכינו לראות בישיבה וכלה באנשי פשוטים קשי יום, השפיעו עלי רבות.. בשנים האחרונות, אני קם מידי יום בשעת בוקר מוקדמת ומוסר לקבוצת מבוגרים את הדף היומי עם "נגיעות" שיש בהם משיטת הלימוד של הרב אשר ממנו למדתי מהי אהבת תורה ועבד ה' באמת.
יהי זכרו ברוך ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן! - הלל חבשוש

 

שני סיפורי מוסר
פעם אחת במלחמת המפרץ הראשונה שמע הרב ליכנטשטיין שהחברה הבינו שלא יפלו סקאדים בגוש וכשיש אזעקה הם רצים לחניה כדי לצפות בנפילת טילים על גוש דן וביירוט של טילי הפטריוט.
שיחה נוזפת של עשרים על עשרים, בה הוא הזדעזע מהרעיון שאנו צופים בתור בידור בנפחלת טילים על אחינו אינה ניתנת לשכחה. מובן כי מי שרץ לחדר האטום זה היה בסדר אבל מי שלא רץ לחדר האטום שיישאר בבית המדרש.
סיפור דשני קשור לבדיחה שכתב אחד התלמידים על מצב האוכל שהתדרדר לטעמו ואמר שאם המצב יימשך ככה הוא יעזוב למרכז הרעב. הדברים נתלו בפתק על לוח המודעות ופני הרב חפו. שיחה של עשרים על עשרים בה זעק על הלבנת פני עובדי המבטח ועל התעסקות בטפל ולא בעיקר לא תשכח. "וכי חסרו לנו תלמידים וגם אם יחסרו לנו תלמידים במחיר רוחינ שכזה - שילך הזרועות פתוחות" זעקב הרב ונופף בידו. המסר נקלט לעד. - עמוס כהן

 

 

ערב יום כיפור. החמה בסוף מערב. קהל של קרוב לאלף איש מצטופף בבית המדרש המלא עד גדותיו. עוד כמה מאות נשים מצטופפות בעזרת הנשים. ליד הבימה הרב עמיטל מתכונן לקול נדרי, מצדדיו עם ספרי תורה הרב ליכטנשטיין והשופט העליון צבי טל שבנו תלמיד הישיבה נהרג במלחמת יום כיפור. אווירת הוד ויראה. הכול מצפים לתחילת התפילה. הס.
הרב ליכטנשטיין מתחיל ומרעים בקולו. 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'. והישיבה כולה חוזרת אחריו. ושוב הרב ליכטנשטיין צועק ברשם. 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה'. והישיבה עונה. שתים עשרה פעמים. הרב ליכטנשטיין אינו מוסיקאי דגול. אבל קולו מרטיט את הלב.
והלב אומר: זהו צדיק. עליו נכתב הפסוק. ואומר הלב: אולי יש אור זרוע לעתיד לבוא, אבל אור שכינה רואים אנו כבר עכשיו. על פניו של אותו צדיק. 'ולישרי לב שמחה'. איננו מכירים הרבה ישרי לב כאלה שפיהם וליבם שווים ואין הבדל בין פיהם וליבם אפילו כמלוא נימה. והשמחה אופפת את אותו צדיק, שמחה שביראה. שמחה שבלימוד. שמחה שבעבודה. וגילו ברעדה.
אווירות רוממות יש ברגעים אלו בבית המדרש. וגם, אי אפשר שלא יתעוררו בך הרהורי תשובה. אבל יותר מכך. לשמוע את הרב ליכטנשטיין צועק כך 'אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה' מותיר אותך גם עם תחושה של קטנות. תחושה של תביעה. תחושה שאם נרצה ונעבוד גם אנחנו נוכל. כמה גדול אותו אדם, כמה דורש מעצמו, כמה מייחל לעשייה מקסימאלית, כמה מחובר בכל נימי נפשו לתפילה. ומה יכול אני ללמוד ממנו. ואיך אני יכול להתקרב.
ומייד אחריו פותח בנגינה הרב עמיטל. 'בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה'. - אבי גוזלן

 

 

אני זוכר במיוחד את חווית העברת החבורה בפני הרב זצ"ל. נדמה לי שזה היה בשנת תשנ"ה.
כנהוג, לומדי החבורה היו מעבירים מדי פעם בעצמם חבורה לפני הרב. לאחר חודשים רבים כבר לא היה ניתן לדחות את הקץ - הגיע תורי. האמת, למרות הפחד, די חיכיתי להזדמנות. הכנתי והשקעתי ללא הרף במהלך כשבועיים ימים. עיקר המהלך היה הסבר של מחלוקת אמוראים. הגעתי לחמש או שש אפשרויות להסבר המחלוקת - חלקם בעקבות ראשונים וחלקים חידושים. חזרתי וחזרת בטח כ20 פעמים על החומר. בערב שלפני היום הגדול, בחזרה בפעם המי יודע כמה על החומר, פתאום גיליתי בעיה רצינית עם אחת האפשרויות. נחרדתי איך בערב החבורה, רק אז אני מגלה את נקודת התורפה. איך לא ראיתי את זה קודם? נרדמתי בשמירה? הרגשתי בכל זאת את חסדי שמים שהבעיה נתגלתה בפני לפני השעור. מה לעשות? האם האפשרות הזאת שדווקא אהבתי יורדת? נרגעתי רק לאחר חשיבה מאומצת כשעליתי על פתרון לבעיה - האפשרות הנידונה מחייבת אימוץ הנחה (שאכן הניח ר' חיים מבריסק).
טוב, הגיע היום הגדול של בואי לפני "המלך". כמה מוזר ומביך לראות את הרב יושב לפניך כאחד התלמידים. ניסיתי להפגין ביטחון עצמי (בעיקר כדי להרגיע את עצמי). אני מציג את אפשרויות ההבנה השונות. השיעור זורם יפה. חבר שואל שאלה, אני משיב וממשיך הלאה. בהגיעי לאפשרות בה גיליתי בערב שלפני את הקושי (בחזרה בפעם ה20), הצגתיה ללא הסייג של אימוץ ההנחה של ר' חיים - אולי מתוך חוסר ריכוז אולי חצי בכוונה מתוך סקרנות לראות את התגובות. רק סיימתי את הצגת האפשרות ואני מסתכל לכיוון הרב ומיד הרב עם מבט של תמיהה מציג את הקושיה. ממש על המקום בלי שום דיחוי. אף אחד אחר מבין השורות המרשימות של בחורים כולל תלמידי חכמים מבריקים שחלקם אף מתפקדים היום בתור ר"מים בישיבות הסדר, לא עלה על הבעיה (לפחות לא על המקום).
כמובן שהדבר צפוי. אך אני חייב להודות שעדיין קצת נדהמתי ממהירות התגובה. לי לקח כ20 חזרות לחשוף את המוקש. חשבתי שייקח קצת יותר זמן עד שהשאלה תבוא - אולי בתום הצגת כל האפשרויות, אולי בסיכום בסוף. אבל על המקום (מן הסתם הרב עוד המתין קצת לתת לי לסיים את המשפט)! שלפתי את תשובתי המוכנה - את ההנחה של ר' חיים. אז הרב הנהן - אה, אם כך, אז זה אפשרי.

 

כל הלומדים ידעו שהם עומדים בפני גאון עולם בשומעם את שעורי התורה של מורנו ורבנו זצ"ל. אבל החוויה האישית בה ראיתי את עומק (ומהירות) קליטתו, היתה מעין מכה בפטיש עבורי שאכן מדובר בָּמלך.
דמותו עומדת בפנינו תמיד כקריאה בלתי מתפשרת למצוינות ושלמות בעבודת ה', בלימוד תורה, בהקמת ביתנו ובכל תחומי עיסוקנו. - צבי שמעון

 

במהלך השבעה של הרב ליכטנשטיין לא ציינתי בשום מקום את דבר היותי תלמיד בישיבה לפני כ 39 שנים (שנה א).
הבוקר קיבלתי מהישיבה את הניגון המצ"ב. הדבר גרם לי צורך לשתף במעשה שקרה לי באופן אישי בהיותי בשנה א בישיבה . (אז קודם התגייסנו ואח"כ הגענו לישיבה).
אציין שהמפגש היחיד האישי שהיה לי טרם המקרה עם הרב היה בזמן שבחן אותי לקבלתי לישיבה.
================
בשעת ערב מוקדמת עליתי לשמור בעמדה שמעל הכניסה (צד שמאל מועדון וחדר אוכל, צד ימין המעבר לבית המדרש שאז היה בבניה. ועדיין למדנו בבית המדרש הישן למטה). אחר הצהרים היו נאים ועליתי לשמור בחולצה קצרה. כחדש בגוש לא ידעתי שמיד עם ערב במיוחד באותה עונה מזג האוויר עשוי להפוך מהר מאד לקריר עד קר.
לאחר זמן עבר במקום ראש הישיבה הרב ליכטנשטיין זצ"ל וראה אותי בחולצה. הוא פנה אלי בשמי הפרטי (לא היה לי מושג איך זכר והופתעתי מכך, היינו מחזור גדול וכאמור נפגשנו אישית רק פעם אחת.) והציע לי שאומר לו היכן חדרי והוא (ראש הישיבה) יגש לחדרי ויביא לי סוודר.
הייתי בהלם שראש הישיבה שם לב לפרט כ"כ קטן שהרי רבים עברו שם קודם והוא ברגישותו לא רק ששם לב אלא הציע באופן הפשוט ביותר להביא לי סוודר.
סרבתי בנימוס.
אך לא איש כמו הרב יוותר.
א"כ אמר, אני אחליף אותך כאן ואתה לך להביא משהו ע"מ שלא יהיה לך קר.
לא זוכר מה היה בהמשך .
============
ארוע נוסף המדגיש את ענוותנותו של הרב:
כתלמידי שנה א שמענו שביום א כשחוזרים לישיבה לאחר שבת חופשית ניתן לתפוס טרמפ עם הרב.
התקשרתי אל הרב בשם מספר חברים לבדוק. הרב ללא היסוס ענה לי : בשמחה, היכן אתם נמצאים ואבוא לאסוף אתכם?
זה האיש . כמה גדול, כך עניו ופשוט . מכיר כל תלמיד ודואג לו בדאגת אב. (על למדנותו לא אני האיש שיספר. ישנם רבים וטובים ממני . רק אומר שהבחינה שעברתי לימדה אותי שיעור לחיים, הן בהתייחסות ללימוד, ומיתוך כך התייחסות לעצמי ולכל אדם).
ת.נ.צ.ב.ה. - אלי שירן

 

מקצת זכרונות אישיים ממורנו הרא"ל זצ"ל. לא הייתי מבכירי תלמידיו ואינני אדם המפתח קשר אישי עמוק עם מוריו ורבניו. אבל דווקא כתלמיד מן השורה נראה לי חשוב לספר למי שהכיר ולמי שלא הכיר כמה זיכרונות מדמותו, בבחינת "יָבֹאוּ וְיַגִּידוּ צִדְקָתוֹ לְעַם נוֹלָד כִּי עָשָׂה".

שמעתי בפעם הראשונה את הרב כשבאתי יחד עם כמה חברים מנתיב מאיר לשבוע ישיבה בימי בין המצרים שבין השביעית לשמינית, בקיץ תשנ"ו. אחרי כמה ימים שהיינו בישיבה ושמענו שיעורים מר"מים ואברכים, סידרו לנו ביום האחרון שיעור עם הרב. אחרי הכנת המקורות נכנס הרב למועדון, עם תמונת הגרי"ד סולובייצ'יק תלויה מאחוריו, והעביר לנו -- כעשרה או חמישה עשר שביעיסטים בחופש הגדול -- שיעור ארוך, מקיף וכולל של כשעתיים בעניין כופין על הצדקה, סביב ארבעת התירוצים של התוספות בבבא בתרא ח' ע"ב. בתום שעתיים של שקלא וטריא בנויה לתלפיות סיים הרב לדבר ופנה לאלו מאיתנו שהצליחו להחזיק מעמד עד לסוף השיעור ושאל האם למישהו יש שאלה. אין צורך לומר שבכיתה שררה בתגובה דממה מוחלטת. לאחר המתנה קצרה סיפר הרב על מלומד צרפתי, וולטר לפי זיכרוני, שאמר בסיטואציה מסוימת שהשתיקה מדברת יותר מן המילים. כמובן שבתחילה ציטט הרב בצרפתית, ואז תירגם לנו לעברית, ובזה פטר אותנו לשלום.

כתלמיד בישיבה אני זוכר שעשו עלינו רושם גדול הפעמים המעטות שבהם יצא לנו לפגוש את הרב במחיצת נכדיו הקטנים, נוהג בהם כמנהג כל סב בנכדיו. במיוחד זכורה לי פעם אחת שישבנו בחוג מאוחר בלילה אצל הרב משה יבל"א. הדלת נפתחה ונכנס הרב ועל זרועותיו יושבת אחת מבנותיו של הרב משה, והרב אומר בשעשוע: באנו להחזיר את הפיקדון! השילוב בין המטבע התלמודי ובין החביבות הסבאית פתח לנו צוהר לצדדים באישיותו של הרב שעל פי רוב אנו כתלמידים לא נחשפנו להם.

זכור לי ליל פורים בבית הרב בירושלים. התלמידים יושבים ושרים והרב מדבר דברי תורה, ומדי כמה דקות דפיקה בדלת, והרב מפסיק, לוקח עט ופנקס צ'קים וכותב צ'ק -- שוב ושוב ושוב לאורך כל הערב.

עיקר הזיכרונות שיש לספר הם כמובן משיעוריו הרבים, השיעור היומי, השיעור הכללי, השיעור במוצאי שבת, שיחת ליל שבת והשיחה בסעודה שלישית, וכל השאר. אלא שאת זה אי אפשר לתאר במסגרת הזו. כל מי שישב בשיעור זוכר את החוויה של "תאמר": החשש-הציפייה בשניות המעטות שהרב מחליט את מי "להתקיל", החרדה העולה מן הפנייה "הכט, תאמר", האינטנסיביות של תחושת המבחן בשעת המשימה הפשוטה -- בסך הכול קריאה מודרכת של כמה שורות בגמרא -- ותחושת הסיפוק באותן הפעמים שהמשימה עלתה בהצלחה.

עושר הציטוטים מן התרבות המערבית שהיה מופיע בשיחות, היה נדיר למדי בשעת השיעורים. כדוגמה חריגה זכורה לי פעם אחת בזמן קיץ שבו למדו מסכת סוכה. הרב ציין לשיטת הראב"ד בהלכות לולב שלו שלפיה יש לקחת ענף הדסים שלם משיח ההדס על כל הסתעפויותיו, ולא בד אחד כשיטת רוב הראשונים שאנו נוהגים בה היום. הרב הקביל זאת למחלוקת בסגנונות הגננות שהייתה בצרפת בראשית העת החדשה (הוא ציין לתקופה יותר מדויקת), בין אסכולה שגרסה גינון פרא לא מטופח ובין אסכולה אחרת שדגלה בגיזום, יישור והאחדה.

פעם אחת שאלו את הרב במהלך טיש לדעתו על ספריה של איין ראנד. הרב הגיב בחריפות ובתיעוב שלא שמעתי ממנו לא לפני כן ולא אחרי כן. (כמובן שמיד באותו שבוע הלכתי לקרוא את "מרד הנפילים" כדי להבין על מה יצא הקצף.)

בשנה הראשונה אחרי שעזבתי את הישיבה הייתי הולך פעם בשבוע, עם עוד כמה חברים, לשמוע את השיעורים של הרב בכולל גרוס בבית וגן. הרב היה מעביר שם שיעור לתלמידי הישיבה יוניברסיטי שלמדו שנה בארץ. הייתי יושב בשורה האחרונה, אחרי יום לימודים ארוך באוניברסיטה, ומקשיב ככל יכולתי. ערב אחד במהלך השנה צלצל הטלפון בבית הוריי, ועל הקו "מדבר אהרון ליכטנשטיין". מסתבר שהתלמידים בכולל ביקשו מהרב להעביר את השיעור באנגלית במקום בעברית, והרב טרח להתקשר אישית לכל אחד מאיתנו הישראלים שנספחו לשיעור ולבקש את הסכמתנו לכך. - נתנאל הכט

 

סיפור קצר המשקף את ענוותנותו וגם את דרכו החינוכית וההלכתית של מו"ר: ישבתי פעם בביהמ"ד וניגש אלי אחד מבני חו"ל שהיה בקשר אתי, והתייעץ אתי מה לעשות בעניין יו"ט שני. הוא אמר שהוא יודע שהרב עמיטל מורה לעשות רק יו"ט אחד, ושהרב ליכטנשטיין אומר לעשות מה שמכונה 'יום וחצי' (=ביום השני רק איסור מלאכה, אבל תפילות וכל השאר כמו יום חול או חוה"מ). הוא אמר ששניהם הם רבותיו, ולא יהיה הוגן מבחינתו לשאול דווקא את הרב עמיטל כדי לקבל תשובה מקילה, אז מה יעשה? מו"ר הרב ליכטנשטיין היה באותה עת בביהמ"ד, אז ייעצתי לאותו בחור לגשת אליו ולשאול אותו את השאלה הזאת, וכן עשה. הוא חזר אחר זמן קצר עם תשובת הרב: הברייתא בע"ז אומרת ששני חכמים, אחד אוסר ואחד מתיר, בדברי תורה הלך אחר המחמיר ובדברי סופרים הלך אחר המקל; כל עניין יו"ט שני הוא דרבנן, ולכן עליו לנהוג כהוראת הרב עמיטל! - יהודה ראק

 

למדתי 12 שנה בישיבה מתוכם 8 שנים ברציפות בשיעור של הרב זצ"ל מתוכם 4 שנים בכולל הגבוה. הרב פתח בפני את עולם הלימוד בכלל, ואת העולם של קודשים וזרעים בפרט, ממנו די חששתי, ולא ידעתי שאוהב ללמד את זה. בכוח הלמדנות הידע, ההדרכה והמקורות, נחשפתי לעולם עלום זה. ובעיקר בעיקר קיבלתי מהרב את אהבת הלימוד ואת הרצון להשקיע וללמוד עוד ועוד. מאז שעזבתי את הישיבה ממש התגעגעתי לשיעורים של הרב, שלצערי מכורח המרחק ולחץ העבודה לא זכיתי יותר לשמוע. 

זוכרני שמתוך אהבת הלימוד הגעתי יום אחד לחדרו של הרב, ודיברתי איתו על כך, אני זוכר שהרב אמר לי בשם הרמב"ן: גם ברוחניות אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו. משפט זה מלווה אותי כל חיי, משפט שמצד אחד מעודד מאד, ומצד שני לא נותן מנוחה, והלא חצי אני ודאי צריך להשיג. 

מאז שהרב נפטר, אני חושב עליו הרבה מאד, כמה שנים זכיתי להיות במחיצתו, וכמה שרציתי יותר ולא זכיתי. 

 

אהבתי מאד לבא אל הרב בסוכות, עוד בתקופה שהוא גר בקטמון הישנה, בד"כ הגעתי די לבד, בלי תאום עם קבוצה אחרת שבאה. התחושה להיות במחיצתו של הרב בסוכה, היתה תחושה שהאושפיזין עצמו לידי, אני זוכר שהגעתי אל הרב ביום של משה רבינו, וביקשתי ממנו שיספר לי עליו. הוא חייך וסיפר שהיא דמות נערצת מאד, שהייתה לה רצון עז להנהיג את העם, אך העם היה קשה עורף. [אני לא זוכר ציטוט מדויק אך זה למיטב זכרוני היה רוח הדברים] - יאיר מירון

 

הגענו לישיבה בשנת תשל"א ביחד עם הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל. לא אשכח את המפגש הראשון עם הרב בחדר קטן בישיבה לבחינה והכרות. כשנכנסנו לחדר, היינו 3 וכסאות בחדר 2. מיד יצא הרב החוצה וחזר עם כסא. עד אז ידעתי שכל רב במצב דומה, יאמר לאחד הבחורים לגשת לחדר השני ולהביא משם כסא. רב אחר אף לא ישלח להביא כסא אלא לא יתייחס לזה וישאיר בחור 1 בעמידה. הרב אהרן זצל, יוצא בעצמו ללא מילים וחוזר עם כסא. ענו אמיתי. - יאיר הלר

 

במהלך השבוע האחרון, מאז שהלך לעולמו הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, קראתי עשרות רבות של סיפורים מפעימים אודותיו. הם דיברו על האנושיות שבו, בקיאותו העצומה בכל מרחבי ים התלמוד והפוסקים וגם על הענווה הגדולה שלו. אך דווקא בגלל הסיפורים האלו שלאחר פטירתו, אני חש פספוס גדול. אני שואל את עצמי איך שוב החמיץ הציבור הישראלי הוגה מעמיק שכזה? רב בריסקאי חריף שמנתח סוגיות באופן למדני אך גם כזה שהכיר היטב את תפיסותיה של הפילוסופיה המערבית ולכן לא חשש להתכתב עימה; שעסק בספרות אנגלית ובספרות הגאונים, להבדיל; ושלמרות היותו רב בסדר גודל עצום ידע לרדת אל האנשים הפשוטים ולהורות להם הלכה. 

חשוב להבין מדוע מדובר בחיבור שהיה אמור להיות מתבקש. באופן תדיר נשמעים טענות על ניתוקה של הרבנות הראשית מהציבוריות הישראלית המודרנית. לעומת זאת, הרב ליכטנשטיין היה ציוני במובן הריאלי: כמו מורו ורבו הרב יוסף דב סולוביצ'יק, הוא ראה במדינת ישראל סוג מסוים של גאולה ריבונית לאחר שנות הגלות הארוכות. הוא אהב את המדינה ואת החיילים. ומתוך כך, הוא שאף לחבר בין הקודש והחול בכל מערכות החיים במדינה ולכך חינך. ויעידו על כך תלמידיו הרבים שפזורים בשדות העשייה השונים. 

סיבה אפשרית לחוסר ההיכרות הזו היא בשל יחסו השלילי של הרב ליכטנשטיין לחיבור בין רבנים ופוליטיקה. והיה בכך לטעמי צדק רב. לא פעם מתפרסמים בתקשורת סיפורים על שחיתויות של רבנים שנוגעות לכסף ולשוחד. הרב חשש מכך מאוד. הוא סבר שאת הפוליטיקה יש להפריד מהתורה בגלל אותם שחיתויות שנגרמות ובכך הוא ביקש למנוע חילול ה'. מאידך, הוא ראה כחלק מתפקידו של הרב גם מחויבות ליצור חיבור אל כל חלקי העם, והוא אף עסק בכך כפי שעולה מהסיפורים אודותיו.

התפיסה הכנה הזאת הותירה אותו כמעט אלמוני מחוץ לגבולות הציונות הדתית. אך בתוך הציבור הזה הוא היה נערץ. בגלל אהבת האדם ואהבת התורה; בשל תפיסותיו אודות לימוד התנ"ך שמחבר בין המדרש ובין המעשה- המציאות הארץ-ישראלית כפי שעולה מן המחקרים השונים; ובעיקר כך נדמה, בשל היותו גדול בתורה, אך ללא גינונים של עוזרים ומשמשים כפי שקיימים לעיתים בחצרות מסוימים.

כדוגמא לפשטות הזו, אני זוכר את שירתו על התורה והקב"ה. כשעיניו עצומות הוא היה שר בדביקות: "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך" הוא היה שר את הפסוקים מתהילים. וראיתי אז את הכנות הנדירה הזאת של מי שהתורה היא חלק ממנו. הוא לא רק דיבר על יראת ה' אלא חי את זה ודיבר על כך רבות.

 

הרב היה אוהב שלום ורודף שלום. ואם הציבור יהיה מתלמידיו של אהרן ויכיר באפשרות של חיבור בין המסורת ובין המודרניות, נדמה כי יהיה בכך כדי להמשיך את דרכו הייחודית. - משה ניסנבוים

 

לפני כ-25 שנים, לפני שאשתי, טובה, ואני עלינו לארץ, הרב, זצ"ל, והרבנית, שתבדל"א, ביקרו בוושינגטון לכנס של ה-OU. כמנהגו, הרב הקפיד לנצל הזדמנויות כאלו להעביר שיעור לבוגרים באיזור.

אחרי השיעור, נעמדנו בשורה ארוכה כדי להגיד שלום לרב. בדיוק לפני התור שלי, בוגר (הרבה יותר צעיר ממני!) נכנס לפני והתחיל לדבר עם הרב. כמובן שלא אמרתי כלום.

הרב שאל אותו תלמיד אם הוא יודע על אפשרויות תחבורה לבלטימור, הלוך וחזור, כדי שהוא יוכל לבקר אצל דודו שם. התלמיד מיד השיב שהוא יקח אותו, ואז תיכננו להיפגש למחרת.

בשלב זה, מאד הצטערתי שאותו תלמיד עקף אותי בתור, אחרת אני הייתי מאד שמח ללוות את הרב לביקור אצל דודו.

כשהגיע תורי, דרשתי בשלומו של הרב, וגם נתתי לו את מספרי הטלפון שלי, אם יצטרך משהו ואוכל לעזור לו. נסעתי הביתה עם הרגשה של פיספוס -- אבל, מה אפשר לעשות.

יותר מאוחר בערב, הטלפון צלצל. "הלו", עניתי. "Shalom, this is Aharon Lichtenstein" -- כך הוא תמיד הציג את עצמו, בלי אף תואר.

הרב הסביר שאותו תלמיד בסוף לא יכל להסיעו לבלטימור, ורצה לדעת אם אני עדיין פנוי למשימה. השבתי שאשמח להסיעו, וקבענו זמן להיפגש במלון שלו למחרת.

כשהשבתי את השפופרת, התפלאתי בחיוך גדול, על מזלי הטוב לבלות כ-3 שעות עם הרב לבד! ואז מיד, כמו שהרב ביק הספיד על דאגתינו לא לבזבז את זמנו של הרב, הכרזתי בקול וברטט: "אוי! שלוש שעות עם הרב לבד!"

מיד רשמתי לעצמי את כל השאלות שהיו לי אי פעם (או שתהיינה לי!), שרציתי לשוחח עליהם עם הרב. בדאגה שזה לא יספיק לשלוש השעות, טלפנתי לחבר טוב שלי מהישיבה, מרדכי ברגר, והוספתי את כל השאלות שלו לרשימה שלי.

בסוף, חוויתי זמן מאד נעים עם הרב, ודיברנו על כל מיני נושאים. הרב היה גם דוגמא למופת, כמובן, בכיבוד שהפנה לדודו. בדרך חזרה, רק דאג שהרבנית לא תהיה מודאגת מאיחורינו. (זה היה לפני עידן הטלפונים הניידים.)

רק רציתי להוסיף כמה שהרב עזר לי גם בהמשך, לחקור ולהבין כל מיני מצבים והתלבטויות בחיים. במיוחד, כשאבי, ז"ל, נפטר, הרב (שהכיר את אבא מאז שנות ה-50, כשלמדו ביחד) היה פנוי לכל שאלה ושאלה ממני, והשיב בסבלנות אף על הדברים הקטנים ביותר.

אני -- כמו כולנו -- מתגעגע לאפשרות הזאת, להישען על הרב, על שיחותיו ועיצותיו. אבל, אני מרגיש ברוך בזה שנפל בחלקי להמשיך קשר דומה, עם מורי, רבי וחברי, הרב משה, יבדל"א.

 

יהי זכרו של הרב ברוך. - אהרן ניימן

 

פגשתי את הרב עם הגיעו לישיבה בשנת תשל"ב. היינו בשנה שלישית בישיבה והדבר היה לנו חדש ומסקרן כאחד.

יום אחד להגיע לבקר הרב כשר זצ"ל ותוך כדי עליה לחדר האוכל שמעתי את הרב כשר אומר לרב: "שמעתי שיש לך זיכרון מיוחד" השיב לו הרב: "אני מאוד מקנא באלו שיש להם זיכרון טוב".

משהו נוסף בגישתו הצנועה: כארבע שנים לאחר מכן, עמדתי להיכנס לסוגיית המוקצה. ניגשתי אל הרב ושאלתי אם יוכל לתת לי איזו הכוונה. הרב התנצל והשיב כי עוד לא נכנס לעומק הסוגיה אבל נתן לי סקירה מידית של 13 סוגיות שונות בש"ס בנושא זה. לאחר מכן אמר איזה יסוד לבאר מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון במוקצה.

ההסבר היה כל כך פשוט שכל דבר נפל בדיוק להסבר זה.

כנאמר, זה היה ההסבר לאחר התנצלות ש"עוד לא נכנס לסוגיה".

כשהיה נכנס לבית המדרש היה כופף ראשו, שמא יתבלט.

 

ומשהו אישי: בחתונתי, כאשר התכבד בברכה תחת החופה, הצלם ביקש לצלם את החתן והכלה. הרב פשוט התכופף, תוך כדי הברכה כדי לא להסתיר לצלם. - יעקב (קובי) פלדמן

 

בסוף שנה שלישית כמדומני ללימודי בישיבה, למדתי אז הרבה הלכה ומעט גמרא בעיון, הרגשתי צורך להתייעץ עם הרב (נדמה לי כי אורי מינצר ז"ל יעץ לי לפנות אל הרב) על מסלול הלימודים. מאד חששתי שהרב יאמר לי להמעיט מלימוד הלכה. הרב השיב: פחות מסדר עיון בגמרא - לא בא בחשבון. ואז באה ההפתעה: בשבילך - אל תפחית מסדר שלם של לימוד הלכה, כי אדם לומד במקום שהוא חפץ. שאלתי לגבי סדר שלישי כי אני רוצה ללמוד גם בקיאות בגמרא, גם תנ"ך, גם מחשבה. על כך הרב השיב: זה תחליט לבד.

בשנה שניה בישיבה סיפר לי אברהם קופרמן נחשון שלמד אז בשנה חמישית כמדומני שבהיותו במילואים שאלו אותו חבריו הלוא דתיים על אמצעי מניעה, הוא היה בטוח שהכל אסור, והיה קצת נבוך. איני יודע מהיכן היה לי אומץ, נגשתי אל הרב ובקשתי שיעור בנושא זה לכחמישה תלמידים. הרב השיב שיתן שיעור במשמר שלפני חופשת פסח, סיכמנו שהשיעור יתקיים במועדון בשעה מאוחרת בלילה (איני זוכר כעת אם ב - 11.00 או ב-1.00). איני יודע איך עבר הסיפור מפה לאוזן, ובשעה היעודה כל הישיבה עברה למועדון. הרב פתח ואמר כי הוא הבין שהשיעור יהיה לחמישה תלמידים, אבל המשיך ומסר שיעור בהיקף מדהים של כל הסוגיה, ובסופו פירוט אמצעי המניעה, עם הסבר מפורט מה דינו של כל אחד, ומה סדר העדיפויות.

====

בעת היותי תלמיד בישיבה ובכולל לא הרביתי התייעץ בנושאי הלכה עם ראשי הישיבה. כשהתחלתי בעבודת הרבנות (בהתחלה בקיבוץ ראש צורים ואחר כך בעפולה) פניתי אל הרב ואמרתי כי אני רוצה להמשיך לינוק מהתורה שלמדתי בישיבה גם בפסקי הלכה כרב לציבור. (בניגוד לשאלות פרטיות בהם יש כבר מסכת שלמה של הלכות ומנהגים). הרב מיד נענה, בכל פעם שפניתי, ובא לבקר ברפת כדי להכיר מקרוב את מכון החליבה. 

====

כאשר התארסתי עם אריאלה ז"ל צלצלתי בעת האירוסין אל ראשי הישיבה לבשר להם. ניכר היה על הרב בטלפון שהוא שמח על הבשורה ולא פחות שמח על שמצאתי לנכון להודיע מיידית. למחרת בארוחת הצהריים כאשר כולם ניגשו לברך אותי, לא חשבתי לפנות אל הרב, כי כבר אמרתי לו אתמול. אולם הרב ניגש אלי בחום ושוב ברך אותי בהתרגשות.

 

העצות, ראיית הסוגיה מן הסוגיה ועד ההלכה למעשה בהיבט המיוחד של הרב, העין הטובה, הפיקחות וההתענינות האמיתית בשלומי ובשלום המשפחה, מאד מאד יחסרו לי. תנצב"ה - הרב שמואל דוד

 

זיכרון אישי מהרב ליכטנשטיין זצ"ל

בשמחת תורה שנת תשס"ד זכיתי להיות גבאי.

כחלק מחובותי היה עלי לסיים ולהתחיל את ההקפות השונות

כידוע הקפה ג' הייתה שמורה לרא"ל זצ"ל.

חבר'ה ותיקים יותר יעצו לי לתת לרב זצ"ל ספר תורה כבד יותר כדי שזה אולי "ירגיע" אותו...

כשהגיע הזמן העברתי לרב ספר תורה ואת הטלית (למרות שבנסיונות הראשונים הוא התנגד כמצוות היום) והרב החל את ההקפה השלישית

לאחר הזמן המקובל ועוד קצת (כמדומני 40 דקות) ביקשתי ליטול מהרב את ספר התורה ולהעביר אותה למכובד בהקפה הבאה.

הרב לא נתן לי בשום פנים ואופן!

בהתחלה חשבתי שזה מעיין "שטיק" של שמחת תורה אבל לאחר כמה דקות שניסיתי שוב, ראיתי שבלתי אפשרי יהיה לנתק בין הרב זצ"ל לספר התורה, וכמצוות גבאים מלומדה התחלנו את ההקפה הבאה בדרכים אחרות...

לאחר מכן בזמן קריאת התורה שכידוע הרב זצ"ל היה הבעל קורא, שאלתיו למי הוא רוצה שאתן עליות.

לשלישי הרב ביקש שאעלה את הרב עמיטל זצ"ל.

אך בד בבד, הרב עמיטל פנה אלי ואמר לי שאתן לרב ליכטנשטיין זצ"ל את העליה הזו... 

למחרת, כשהרב ראה שאני מנסה לסיים את ההקפה השניה, הרב "תפס" אותי בחיבוק וחזק וב"מכות" על השכם לצרף אותי חזרה למעגל הרוקדים ו"לא להסתכל על השעון, עכשיו זה הזמן לשמוח בתורה"

בראיה לאחור ההתלהבות והשמחה של הרב זצ"ל ששברו ממש לנגד עיני את כל הסטיגמות על "הגושניקים הקרים" הותירו בי חותם עמוק על איך שמחה אמיתית בכלל ושל שמחת תורה בפרט יכולה וצריכה להיראות

 

הלוואי ואזכה לחוש שמחה כזאת בחיי! - אפרים רימל

 

זכור לי אירוע מהתקופה הראשונה בישיבה שהשאיר בי חותם עמוק. עם בואנו לישיבה בשעור א' השתתפנו בסדרת שיעורים שהעביר הרב ללמד אותנו, תלמידי השנה הראשונה, כיצד לגשת ללימוד סוגיה בגמרא. השיעור הועבר בחדרי הלימוד באזור בית המדרש הישן. ביום המדובר העביר הרב שיעור בסוגיה "פסיק רישא דלא ניחא ליה". במהלך השיעור הגיע ועמד ליד מפתן דלת הכניסה יהודי, שלנו התלמידים לא היה מוכר, ועמד בפתח מספר דקות עד שהרב הבחין בו. מיד כשהבחין הרב ביהודי הפסיק את השיעור והציג את היהודי בפנינו. אני מתנצל שאינני זוכר ברגע זה את שמו אבל מדובר ברב שכיהן כאחד מרבני הישיבה של הרב בארה"ב. (כמדומני הרב הוטנר). הרב ליכטנשטיין ניהל עם הרב שיחה בנוכחותינו בו הרב התענין בשלום המשפחה וכד'. משביקש הרב האורח מהרב ליכטנשטיין לומר לו דרישת שלום לרב בארה"ב שכן הוא עומד לשוב לשם, ענה לו הרב: "מסור לרב רק דבר אחד, שבאת היום לישיבה מבלי שאני ידעתי שתבוא ומצאת אותי עוסק בלימוד תורה..." 

את פרטי הסוגיה בפסיק רישא דלא ניחא ליה אינני זוכר. אבל את המסר החינוכי שבדברי הרב לא אשכח כל חיי. - אריה נגה

 

זכיתי להיות תלמידו של הרא"ל עם כל המשתמע מכך (מחזור י"ט בישיבה). לפני מספר שנים, אשתי ואני התלבטנו מאד בענין רגיש המצריך גם התייחסות הלכתית וקבעתי עם הרב בביתו שבשכונת קטמון. הגעתי לבית הרב בשעות אחה"צ המאוחרות ונוכחתי לדעת שהוא עסוק בענייני חסד.. בין היתר ראיתי שהרב אף מטפל בעניינים של הבית המשותף (מעין ועד בית) הכולל גם תיאום והשגחה על תחזוקה וניקיון. תחילה, הדבר היה נראה לי מוזר שהרי בישיבה היה נדמה שהרב עסוק רק בעניינים שהם ברומו של עולם.. ישבתי בביתו של הרב ושוחחנו במשך דקות ארוכות. הוא עודד אותי ואת אשתי (שלא נכחה) וב"ה נתברכנו.. באותה פגישה שקיימנו, ראיתי כיצד נכנסים אל הרב גם אנשים שזקוקים לצדקה. הרב, התייחס במאור פנים והסביר שכדאי להגדיל במעט את תדירות ההגעה לקבלת הצדקה.. הוא לא דחה את המבקש ונתן לו פעם נוספת, סכום שאינו מבוטל אותו רשם בשיק בנקאי.. אהבת התורה של הרב, מעשיו ויחסו לאחרים, החל מכיבוד אב שזכינו לראות בישיבה וכלה באנשי פשוטים קשי יום, השפיעו עלי רבות.. בשנים האחרונות, אני קם מידי יום בשעת בוקר מוקדמת ומוסר לקבוצת מבוגרים את הדף היומי עם "נגיעות" שיש בהם משיטת הלימוד של הרב אשר ממנו למדתי מהי אהבת תורה ועבד ה' באמת.

יהי זכרו ברוך ותהא נשמתו צרורה בצרור החיים. אמן! - הלל חבשוש

 

 

סיפור בדוק ומדויק: אחד מתלמידיו של הרב סיפר: בתחילת ההריון השלישי גילו שהעובר שלנו נדבק ב-CMV. הפנו אותנו לייעוץ גנטי, והיועצת קבעה שרוב הסיכויים שהילד יצא פגוע מאוד, ושאנו חייבים לעשות הפלה. גם בבדיקת מי שפיר התוצאות לא היו טובות, ולא שללו את הממצאים הנ"ל. נוכח החד-משמעיות של הדברים והלחץ של הרופאים היה ברור שזה מה שאנחנו הולכים לעשות. נסענו להרא"ל זצ"ל רק כדי לקבל "היתר", שהיה נראה מובן מאליו. אולם הרב שמע, הסתכל עלינו ואמר: "הפלה?! בשום פנים ואופן לא! קשה? אם יש קושי אז מתמודדים איתו, לא בורחים ממנו"! הרב הוסיף שאם נשמור את ההיריון הוא מבטיח להתפלל על הילד. קיבלנו את דבריו, והתרשמנו מאוד מגישתו הערכית והחינוכית. עברו עוד כמה חודשי הריון מתוחים, ונולד ב"ה ילד בריא לגמרי. אח"כ נודע לנו שהרב מעולם לא התיר לעשות הפלה, כי אם במקרים של פיקו"נ לאם. - יואל קטן

 

במהלך שנה ד, עת למדתי בשיעורו היומי של הרב, נקראתי אל משרדו לשיחה אישית כפי שנהג הרב בשאר תלמידי שיעורו. מיותר לתאר את המתח והיראה מפני שיחה אישית עם הרב, אחד על אחד, בפעם הראשונה.

כשישבתי מול הרב במשרדו, הרב התעניין בין היתר במידת השתלבותי בשיעור ובחומר הנלמד.

באותם ימים התקשיתי להחזיק ראש לאורך כל השיעור, ובדרך כלל איבדתי אותו בשלב די מוקדם. מהיכרותי את עצמי ידעתי שכדי להישאר מרוכז, עליי לסכם תוך כדי השיעור, אחרת תוסח מחשבתי, ובהמשך אפילו ארדם... מאידך, אם אסכם, אהיה מרוכז מידי במלאכת הסיכום ואאבד קשר עם השיעור.

לא ידעתי כיצד להשיב לרב - אחרי הכל, זה לא מנומס לומר לרב שאני נרדם בשיעור שלו... גם לא חשבתי שיש מה לעשות בעניין. מאידך, לא הייתי מסוגל שלא לענות לרב בכנות. לבסוף שיתפתי את הרב בקושי שלי.

לאחר שחשב מעט, נתן לי את עצתו: שב קרוב אליי, בשורה הראשונה. כך גם אם לא תסכם - לא תירדם, כי לא יהיה לך נעים.

וכך אכן היה.

הפתרון שנתן לי הרב ממחיש את יכולתו המופלאה לנתח את הבעיה שלפניו באופן מלא, ולהיות מסוגל לשים עצמו בנעליו של תלמיד צעיר על חוויותיו ורגשותיו. - שם שמור במערכת

 

למדתי בישיבה במחזור י"ח בשנים תשמ"ו-תש"ן. לאחר מכן פניתי ללימודי מתימטיקה ומדעי-המחשב ואני עוסק בתחומים אלו עד היום.

לאחר פטירתו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל, רבים התפארו במספר השעות שהם בילו איתו ביחידות. אני לא יכול להעיד על עצמי שהייתי כזה. אמנם, כמו כל התלמידים, שמעתי ממנו שעורים רבים ושיחות רבות והם הטביעו בי את חותמם למשך כל חיי. אך בכל תקופת לימודיי בישיבה שוחחתי איתו ביחידות אולי מספר דקות בודדות. בנוסף, לא התבלטתי במיוחד בשעורים שלו ולפיכך, לא חשבתי שהרב מכיר אותי בשמי ובאופן אישי. לאור העובדה שהיו לו מאות תלמידים בכל רגע נתון הגיוני שהרב אינו מכיר כל אחד ואחד. הסיפור שאני מעוניין לספר מצביע על ההיפך הגמור.

בשנת תשמ"ה למדתי בישיבה התיכונית נתיב מאיר בכיתה י"ב. היה מקובל שהרב ליכטנשטיין מגיע לנתיב מאיר לבחון תלמידים משום שמספר הפונים משם היה רב. ואכן כפי שנקבע, נכנסנו מספר בחורים בקבוצה והרב בחן אותנו בלימוד. הייתה זו סוגיית "אסמכתא" במסכת סנהדרין אותה למדנו באותה השנה לבגרות. לאחר מכן, נכנס כל בחור בנפרד והרב ליכטנשטיין ראיין אותו ותהה על קנקנו. 

כשהגיע תורי נכנסתי בחיל ורעדה לחדר. הרב שוחח איתי על האיזון בין מקצועות החול למקצועות הקודש בישיבה תיכונית. לאחר מכן שאל אותי מהו המקצוע המעניין אותי ביותר מבין מקצועות החול. עניתי לאחר היסוס קל: "מתימטיקה". הרב שאל אותי האם אני חושב לעסוק בכך בעתיד. עניתי שאני מתעניין בתחום ה"רובוטיקה". לאחר ששמע זאת שאל אותי הרב האם אני מכיר את שלושת חוקי הרובוטיקה של אסימוב. (הסופר יצחק אסימוב, ניתן לקרוא על חוקים אלו בוויקיפדיה). למזלי ולשמחתי אכן הכרתי אותם. חוקים אלו נוסחו כחוקים פילוסופיים המשעבדים את הרובוטים למען בני האדם. לאחר שהרב וידא ביסודיות שאכן אני באמת מכיר את החוקים הללו שאל אותי מה לדעתי משמעות החוקים הללו? עניתי שהאדם הוא נזר הבריאה ונברא בצלם ולפיכך כל שאר הברואים (כולל הרובוטים) אמורים לסייע לאדם אך עניין זה מחייב את האדם להתעלות, לשמור על מוסריות וצדק וכו'. הרב שילח אותי בחיוך. נראה שהנחתי את דעתו, ואכן שמחתי לשמוע שהתקבלתי לישיבה. כל זה היה בשנת תשמ"ה בהיותי בן 17.

אני מעונין לדלג 12 שנה לשנת תשנ"ז בהיותי בן 29 - כ7 שנים לאחר שסיימתי את לימודי הסדירים בישיבה (אנו עדיין תלמידי הישיבה). הזדמנתי לחתונה בתלפיות בירושלים וכשיצאתי מהאולם אני רואה את הרב ליכטנשטיין עומד עם עוד בחור אשר מנסה להזמין לרב מונית שתסיע אותו לביתו. מיד החלטתי לנצל את ההזדמנות והצעתי להסיע את הרב. הרב ביקש לברר שמקום מגוריו הם על מסלול נסיעתי ושאיני טורח במיוחד עבורו. אמרתי שאני נוסע לבקר את הורי בשכונת בית-וגן. ואכן, כדי לאחוז במידת האמת החלטתי אכן לנסוע לבקר אותם. כאמור, לא חשבתי שהרב יזכור אותי באופן אישי ולפיכך הצגתי את עצמי בשמי וכבוגר הישיבה. כשהתחלנו בנסיעה הרב שאל אותי לעיסוקי. השבתי לו שלאחר כשנתיים בהן עבדתי כמהנדס תוכנה פניתי לאחרונה ללימודי דוקטורט במדעי המחשב בתחום של בינה מלאכותית. הרב עודד אותי מאד ואמר שהוא אינו מזלזל בתעשיית ההיי-טק החשובה כשלעצמה, אך הוא רואה ערך חשוב מאד במחקר אקדמי ומדע צרוף בכל תחום ותחום. לאחר מכן הוא הוסיף בלשון זו: "בזמנו, אמרת שאתה מתעניין ברובוטיקה. האם הדוקטורט שלך קשור לנושא זה?" 

נדהמתי! לא חשבתי שהרב זוכר אותי באופן אישי ובוודאי שלא האמנתי שיזכור במה אני מתעניין. כמו כן, אני משוכנע שמעטים הם הרבנים שמכירים את הגותו של הסופר יצחק אסימוב, הידוע בדרך כלל כסופר מדע בדיוני אך מעומק כתביו ניתן לזהותו כפילוסוף.

 

תהי נשמת הרב צרורה בצרור החיים - אריאל פלנר

 

1- הרב זצ"ל התיחס ברצינות לכל אחד ולכל שאלה. פעם נתן לי טרמפ מהישיבה לירושלים בתחילת הנסיעה שאלתי שאלה בהלכה ,כשעברנו את נווה דניאל ועדיין לא קיבלתי תשובה, חשבתי ששכח/לא שמע ולכן התחלתי חשאול שאלה נוספת. מייד קיבלתי תשובה לשאלה הראשונה. מסתבר שהקדיש זמן ומחשבה לערוך תשובה מסודרת ומפורטת, ולא "שלף" מן המותן, כמקובל בשאלות הלכתיות יום-יומיות.

2- אני מניח שכולנו לוקחים איתנו את הרושם מהיחסים המיוחדים בין ראשי הישיבה. כאשר שני ראשי הישיבה היו במקביל בישיבה: ר"ה, יוה"כ, שמחת תורה, שבועות, ושבתות הבוגרים הראשונות ועוד, הרב ליכטנשטיין נותן שיחה בערב והרב עמיטל לא פותח ספר, אלא מקשיב עם התלמידים. הרב עמיטל נותן שיחת התעוררות ומוסר לפני תקיעות/נעילה והרב ליכטנשטיין מזיז את כסאו לכיוון התלמידים ומקשיב. יצא לי גם (אני לא זוכר את הזמן, למה שניהם היו) לשמוע את הרב מעביר שיעור גמרא בבית המדרש, הרב עמיטל ישב לא בכסאו, אלא בשורה הראשונה של התלמידים והקשיב. גם העיר איזו הערה באמצע. 

3- על בקיאותו העצומה קשה לתאר. פעם נכנסתי לשיעור דף יומי ע"י הבית ונשאלה שאלה. הרב ענה תשובה. אמרתי לו שזכור שיש רש"י שאומר אחרת, לא זכרתי היכן הרש"י הנ"ל. הוא אמר שתשובתו מתבססת על "קצות" ויחפש אותו. שנינו חיפשנו למעלה משבוע, כולל בעזרים מודרניים (גוגל) ולא מצאנו. התקשרתי לרב ליכטנשטיין ומייד קיבלתי את מראה המקומות הן ב"קצות" סימן וסעיף ומקורו ב"ים של שלמה", והן הרש"י מסכת דף ודיבור מתחיל.

 

כשלמדו חולין בדף היומי בסבב לפני הקודם (בערך עשר שנים) התקשרתי לשאול שאלה על סתירה לכאורה בין שתי משניות וסוגיות. הרב לא ענה תשובה חותכת , אלא הציע תירוץ. ציטוט: "אני חושב בקול". עם המשך הלימוד במסכת חולין ואח"כ גם בהקשרים נוספים במסכתות אחרות התרוץ התאים ויישב בחמש סוגיות נפרדות. (הנושא היה היחס לחלקי האוכל המשניים כגון פרורי בשר הצפים ברוטב או הנדבקים לדפנות הסיר). אני לא יודע אם באמת "חשב בקול" או ניסה לאתגר אותי לבחון ולבדוק את הדברים. - נאור וילנר

 

בשעה 9:30 בבוקר בר"ח אייר קיבלתי הודעת וואטסאפ מידידי הרב אורן דובדבני בזה הלשון: "הדור יתום. נשבה ארון האלוקים".

לא היה לו צורך לפרט יותר. היה ברור מיד במה מדובר.

כבר חלפו שבועיים ואני לא מפסיק לחשוב על מו"ר הגדול זצ"ל. למרות שאינני יכול לומר שהייתי בין תלמידיו הבולטים, בכ"ז ההשפעה על כולנו היתה עצומה. הוא עיצב אותנו ונתן לנו להיות גאים בהיותנו במגזר הדתי לאומי. רק להיות חשוף לענק שכזה בתורה ובמידות, השפיע על כולנו והיווה השראה לכל חיינו. 

זכורני שבאחד ה"מסיבות עיתונאים" שערכנו עם מו"ר הגרא"ל זצ"ל, תלמיד אחד שאל האם באמת יש לקחת ברצינות את ההלכה שיש לנעול נעל ימין קודם, אח"כ לנעול נעל שמאל, אח"כ לקשור נעל שמאל ולבסוף לקשור של ימין. בתשובתו, מו"ר פתח במילים אופייניות לו ואמר, "טוב, לא הייתי אומר שזה מחייבי כריתות", ואז האריך בחשיבות של "בכל דרכיך דעהו". אפילו בפעולה גשמית פשוטה כקשירת נעל, גם אז אנו צריכים לחשוב על עבודת ה' ועל "שויתי ה' לנגדי תמיד".

לדעתי, אמירה קצרה זו של הרב זצ"ל מייצגת את השקפת עולמו. בכל דרכיו הוא ידע את ה', והרגיש שה' ניצב מולו.

קטונתי כמובן מלספר על גדולתו של מו"ר זצ"ל בתורה, ובכ"ז סיפור קצר אישי:

כאשר זכיתי לשמש כגבאי בישיבה, במסגרת התפקיד הייתי דואג מדי יום ששי לשים חומש מקראות גדולות של הישיבה על הסטנדר של ראש הישיבה לקראת השיחה בליל שבת. פעם, בשבת של הרב ליכטנשטיין, לא מצאתי את החומש של הישיבה ולפיכך שמתי לו את החומש הפרטי שלי על הסטנדר. הרב עלה להעביר את השיחה ובידו החומש שלי - ואני כמובן נתמלאתי גאווה שכבוד ראש הישיבה משתמש בחומש שלי. הרב העביר שיחה מרתקת וזכורני שעבר בין הדפים בחומש וציטט לא מעט מדברי הרמב"ן והראב"ע. כמו תמיד - שיחה למופת.

בסוף התפילה כהרגלינו, עמדנו בשורה לאחל שבת שלום לראש הישיבה, וכשהגיע תורי, הרב אמר: "תודה רבה לך על החומש, אך תדע לך שהכל משובש." הסתכלתי עליו ושאלתי, "סליחה?", והוא אמר, "כן, כן, כל הדפים משובשים. לא משנה לי, רק שתדע". החומש היה חדש ולא הספקתי עדיין לראות שהדפים באותה פרשה היו משובשים לחלוטין. מדף 12 זה קפץ לדף 18 ואז חזרה לדף 14 וכן הלאה - לאורך כל הפרשה. 

אדם נורמלי לא היה מצליח להשתמש בחומש משובש כזה, אך מו"ר כנראה ידע הכל בעל פה! כמובן, כאשר גילה את השיבוש הראשון היה יכול באמצע השיחה לחפש חומש אחר - אך כנראה לא היה לו צורך...

 

מי יתן לנו תמורתו. הדור נשאר יתום. יהי זכר מו"ר ברוך. - איתן הימלשטיין

 

2 דוגמאות קטנות של מסירות מו"ר ללימוד תורה ללא גבולות - 

במלחמת לבנון הראשונה, הרב הסתובב בשטח רוב השבוע (נראה לי בתחילת המלחמה) כדי לעודד את החיילים מהישיבה. חזר לישיבה ביום חמישי, ישב ללמוד במקומו בבית המדרש, העביר שיעור יומי, לאחר הפסקה קטנה לאכול הוא העביר שיחת עדכון לבחורים שנשארו בישיבה על הקורות את חבריהם במלחמה, לאחר מנחה העביר עוד שיעור בישיבה לכולל, ואז נסע לירושלים להעביר שיעור לכולל של YU. באותו ערב, תלו הודעה בבית מדרש שהרב חוזר ללבנון לשבת אבל מבקש לפני כן להעביר שיעור כללי שלא הועבר עדיין באותו שבוע, ולכן עלינו להקדים את התפילה שישי בבוקר והרב יעביר שיעור ב 6:30. הרב רץ לתוך בית המדרש בבוקר ורץ כדי לצאת בזמן לאחר השיעור אבל במשך השיעור היה רגוע כאילו יש לו את כל הזמן בעולם. 24 שעות אלו היו לטעמי שיעור "מוסר" המרגש ביותר על אחריות לכלל ישראל וללימוד תורה.

 

וסיפור שני על שיחה קצרה שהרב העביר ביום צום כשפנו לרב לשאול אם ניתן להקדים את השיעור הכללי לפני מנחה במקום לאחריה כדי שאנשים יוכלו לנוח בגלל הצום. זכור לי הפתגם שהרב אמר בשיחה כדי להסביר למה לא נענה לבקשה - "האם רק לומדים תורה על כרס מלא??" - יעקב בורו

 

בזכות מגרש כדורגל: על דרך החשיבה המקורית של הרב התוודעתי כבר במפגש הראשון שלי עמו. כשהגעתי מן הישיבה התיכונית להבחן לקראת כניסה לישיבה לא שמעתי על הרב. באותה שנה למדנו בישיבה התיכונית את מסכת בבא בתרא, ומכיוון שאמרו לנו שניבחן על המסכת אותה אנו לומדים באותה עת, הכנתי את הסוגיה הראשונה של המסכת עם רש"י ותוספות, ואף הגדלתי לעשות ולמדתי גם מספר קטעים מן הספר "נחלת משה", בו השתמש הר"מ שלנו בישיבה התיכונית, כדי שיהיו לי אי אילו חידושים לומר במהלך הבחינה. הרב החל בבחינה ועבר מתלמיד לתלמיד. כשהגיע אלי הנושא עליו דובר הוא חצר השותפין – האם יש בה דין חלוקה, ושותף אחד יכול לכפות את חברו להפסיק את השותפות ולחלקה, או שהדבר לא ניתן. ציפיתי להזדמנות לשלוף את החידוש של ה"נחלת משה" או לדקלם את רש"י ותוספות, ואז הרב מפתיע אותי ושואל אם לשני שותפים יש מגרש כדורגל – האם יש במגרש דין חלוקה או אין בו דין חלוקה – "מה דעתך" ? בשלב הראשון הייתי בהלם. לא לשאלה הזאת פיללתי. ממתי בישיבות שואלים על מגרש כדורגל ? מדוע הרב לא שואל אותי מה אומרת הגמרא ומה מפרשים רש"י ותוספות ? מכיוון שלא ידעתי את התשובה לשאלתו, התלבטתי בקול רם שמצד אחד אפשר לשחק כדורגל עם שער אחד כמו בשכונה, ואז אפשר לחלק את המגרש, אבל מצד שני זה לא ממש משחק אמיתי, שבשבילו ודאי צריך שני שערים, ואז אי אפשר לחלק את המגרש. הרב שמע את תשובתי ועבר לנבחן הבא. כעבור ימים ספורים קיבלתי את המכתב המבשר בשמחה שהתקבלתי לישיבה... שנים לאחר מכן במסיבת פרידה מן התלמידים העוזבים את הישיבה סיפרתי את סיפור מגרש הכדורגל בפני הרב ושאר הנוכחים, ופני הרב נמלאו שחוק. - צבי ארליך

 

על ענוותנותו של הרב ליכטנשטיין זכיתי ללמוד באופן אישי: בשנת תשמ"ט עת למדתי בחברותא בסדר ערב בבית המדרש חיברנו חברי ואני מנורת שלחן ניידת לשולחננו כדי להיטיב את האור במקומנו. באותה עת אירעו בישיבה מספר מקרים מהם השתקפה תופעה שתלמידים חשו שהישיבה "חייבת" להם, ועליהם לדרוש את המגיע להם בדין. האירועים השונים הגיעו לאזניו של הרב ליכטנשטיין, ואף "מעשה המנורה" הגיע לאזני הרב, אולם מסתבר שהוא הגיע אליו בצירוף הפרשנות המוטעית שחיבור המנורה נעשה כפעולת מחאה כנגד הישיבה, שלא דואגת לתאורה מספקת עבור תלמידי הישיבה. הרב ראה צורך לעצור את התופעה, ולעקור את תחושת ה"מגיע לי" הפסולה, והקדיש לשם כך שיחת "עשרים על עשרים". במהלך השיחה הוא הזכיר דוגמאות מן המעשים השונים שקרו בישיבה, ואף מעשה המנורה עלה בשיחתו, וזאת מבלי להזכיר את שמותיהם של הנוגעים בעניין. בתום השיחה ניגש אל הרב אחד החברים, והסביר לו שחיבור המנורה לא נעשה מתוך מחאה, אלא פשוט מתוך רצון להיטיב את התאורה באותו מקום. הרב חש שנעשתה פגיעה מצדו בתלמידים, אולם קהל התלמידים כבר ירד לחדר האוכל. מיד בתום תפילת מנחה באותו יום הזדרז הרב לעמוד לפני ארון הקודש לפני שהתלמידים מתפזרים איש איש למקומו, ביקש מן התלמידים לשבת במקומותיהם ופתח בשיחת התנצלות משמעותית. הרב דיבר על משה שמתוך שבא לכלל כעס בא לכלל טעות, והתנצל על כך שאף הוא בא לכלל טעות בדבריו וכלל בשיחה מקרה שבעצם לא היה שייך לתופעה אותה ביקש לעקור. גם בשיחת התנצלות פומבית זו לא נתישבה דעתו של הרב, ומיד בתום השיחה קרא הרב לחברי ולי אליו לחדרו וביקש שוב ושוב סליחה ומחילה על כך שנפגענו מדבריו. שנינו נדהמנו מעוצמת הרגישות של הרב, ורק לאחר שאמרנו לו כמה פעמים שמחלנו לו דעתו נתישבה. - צבי ארליך

 

במהלך שנותי בישיבה נשאתי במספר תפקידים. בתור מכין דפי המקורות לשיעורים הכלליים, אני זוכר כיצד הרב ליכטנשטיין היה מחפש אותי ברחבי בית המדרש, ורק לעתים רחוקות יחסית היה קורא לי אליו למקומו. הוא היה קם אלי. אני זוכר גם שכשהיה נותן לי דף מקורות, ברוב המקרים הוא היה אותו דף של סבב הלימוד הקודם, 6 שנים קודם לכן. אעפ"כ, היה כמעט תמיד מחדש בו משהו, ויתרה מזאת - ברי לי שעל אף שזכר בע"פ את השיעור, היה לומד מחדש את המקורות.

יותר מאוחר הייתי גבאי. אני זוכר שכשנכנסתי לתפקיד, חברי ואני הלכנו לרב להציג את עצמנו, שידע שאנו הגבאים. הרב אמר לנו שבכל שאלה שיש, כל ספק - הרב עמיטל יכריע.

פעם אחת, במוצ"ש, לקחתי את יין הזימון לבית המדרש כדי לעשות איתו הבדלה אחרי ערבית. לפתע קרא אחרי קול "גבאי!". זו היתה ד"ר טובה ליכטשנטיין, אשת הרב, שהלכה יחד איתו מחדר האוכל לבית המדרש. היא קראה לי לעצור כי הרב רצה לומר לי להזהר עם היין, כיון שהוא יין שביעית. מדהים בעיני שהרב בכלל שם לב שהמטבח הביא לו יין שביעית (יתכן ואחראי המטבח אמר לו, אולם זה לא מש מתודעתו לרגע), וכן שהוא שם לב ומודא שאכן אני מודע לזה גם כן, שחלילה לא אכשל ולא ישפך יין שביעית. כזה היה הרב, שם לב לכל פרט, גם אצל הסובבים אותו, והגם שראשו תמיד היה עסוק בדברים רבים אחרים.

מהסיפור הזה גם למדתי - מלבד פעם אחת, לא זכור לי ששמעתי את הרב ליכטנשטיין צועק, מרים קול. הפעם ההיא היתה אחרי עמונה, והוא הרעים בקולו מתוך כאב. אך שאר הזמן? למרות דיבורו הנוקב והחד כתער - תמיד בנעם, תמיד בשלוה.

במוצאי יום כיפור נוהגים בישיבה לרקוד, בזמן שבין סוף נעילה לתקיעת שופר. פעם אחת ישבתי בצד, עייף מהצום. "איתרע" מזלי, והרב ליכטנשטיין הוביל את טור הריקוד שעבר דרכי. מבלי היסוס שלח אלי יד וצרף אותי לריקוד.

לא הייתי תלמיד ישיר של הרב, בעיקר של תלמידיו מו"ר הרב מדן, מו"ר הרב גיגי, מו"ר הרב ברין ומו"ר הרב ביק. אבל כששמעתי שהרב נפטר הרגשתי כאילו נפטר סבא שלי. ב"ה זכיתי להכיר גם את הרב עמיטל וגם את הרב ליכטנשטיין וזכיתי לקיים שימוש ת"ח במעט.

ת.נ.צ.ב.ה - אריאל נוה

 

בזמן קיץ תשס"א למדו בישיבה מסכת ברכות. באותו הזמן אני התכונתי לקראת חתונתי ולכן לא נכנסתי לשיעור היומי של הרב על המסכת, אלא לקחתי את סיכומיו של שמעוני גרטי על מסכת קידושין, ולמדתי את מסכת קידושין, כדי להתכונן לחתונה.

הרב שראה שאני נעדר מהשיעור היומי, ביקש לדעת מדוע איני בשיעור ומה אני לומד.

הסברתי לרב שאני מעדיף ללמוד לקראת חתונתי מסכת קידושין.

ענה לי הרב שדווקא לקראת החתונה עדיף ללמוד את מסכת ברכות, כדי לעסוק ולהפנים את ערך 'הכרת הטוב' שכה חשוב ויסודי בהקמת משפחה.

רק כיום, שנים לאחר השיחה עם הרב, אני מבין שייתכן וגערת חכם נסתרת היתה בדברי הרב. הרב, בעצם העיר לי על בעיה בהכרת הטוב שלי כלפיו, על כך שלא עדכנתי אותו מראש על ההפסקה מהשיעור היומי, וראיתי בהשתתפות בשיעורו כמובן מאליו, ללא רגשות הכרת הטוב.

בנוסף גם לדיצה (אשתי) ולי אמר הרב ערב חתונתנו כי עם כל הישגיו, ההישג הגדול ביותר שלו עצמו, בו הוא מתגאה ביותר הם ילדיו. אמירה שגם הכווינה אותנו במהלך חיינו בעיסוק במתח בין קריירה למשפחה, וגם ב"ה הולכת ומתבהרת עם השנים וככל שילדינו גדלים. - עמיחי שוהם

 

בשנה שניה שלי בישיבה, בתחילת שנות השבעים, חשבתי לעזוב את הישיבה ובאתי לדבר עם רב ליכטנשטיין זצ"ל. ספרתי לו שאינני מרגיש מתח בלמודים לעומת מה שאני רואה אצל חברי באוניברסיטה. הם בלחץ של למודים ואילו אני, אם אבין את הגמרא והראשונים טוב - ואם לא, לא נורא. לא ראיתי תגובה על פניו והיה לי הרושם שקבל את דברי באדישות כלשהו. בכל זאת לאור השיחה נשארתי בישיבה. כעבור זמן קצר התחלתי ללמוד יורה דעה עם הבית יוסף ולשמחתי נכנסתי למתח של למודים, ובהזדמנות ששאל אותי רבנו ובשרתי לו על השינוי.

אחרי כחצי שנה, כפי שנהג מדי פעם רבנו נשא דברים בבית המדרש לפני מנחה לביקורת ולחיזוק. נושא השיחה היה מתח ומאמץ בלמודים, ורבנו התחיל את דבריו באזכור על בחור אחד שבא אליו והרגיש שלומד בלי לחץ וכעת ספר שהמצב השתנה, "ב"ה עכשיו הוא מרגיש לחץ" אמר רבנו. באותה דרשה רצה להראות את החשיבות של לחץ ומתח להישגים בלמוד תורה, והזכיר איך שלא אהב שחברים למשחק לא עשו מאמץ במשחק כדור סל, וכן שהדבר בא לידי ביטוי בכך "שבכל הזוהר לא נאמר אף פעם ....." (לצערי אינני זוכר המושג שאליו התיחס).

מאותה שיחה למדתי שלשה דברים הנעלמים מהעין על רבנו זצ"ל: שאהב כדור סל, שידע היטב את הזוהר, שהיה רחוק מאוד מאדישות כלפי מצוקות תלמידי הישיבה. - חנוך גולדברג

 

הטרמפיסט שלימד את הרב ליכטנשטיין על רשויות השבת - הלל מאלי

באחד השיעורים הרא"ל ביקש שאסביר את קטע הגמרא ובכלל זה תוספות (אינני זוכר כיום באיזה קטע או תוספות היה מדובר). הסברתי את התוספות כפי שהבנתי אותו - ועל פי מה היה נראה לי פשט התוספות. הרא"ל חלק עלי והציע פירוש משלו. קטונתי מהרב ליכטנשטיין כמובן, אבל הפעם חשבתי כי ההסבר שלו אינו תואם את פשט (והמילים) בתוספות, ועל כן העליתי את הסברי וסברותי בפני הרא"ל. ואולם הרא"ל הביא ראיות מראשונים וגמרות אחרות - כך שגם טענותי "נסתתמו" (וכמובן התפעמתי מדרך ההסבר וההוכחות של הרא"ל שאפילו לא חשבתי עליהם בזמן שהכנתי את השיעור).

לאחר שהסתיים השיעור כשכבר היינו בחדר אוכל, הרא"ל חיפש אותי. אני כבר סיימתי לאכול, אבל הרא"ל דאג לומר לחברי לשיעור: "תמסרו לנפתלי שהוא צדק בתוספות וההסבר שלי היה שגוי". היה חשוב לו לומר לי זאת - על אף, שאני רק הרווחתי עוד לימוד וידע מההוכחות שהרא"ל הביא לשיטתו. - נפתלי (שם שמור במערכת)

 

במהלך עבודתי נסעתי פעמים רבות לארצות הברית. כיון שהייתי נוסע הרבה הייתי זכאי לכניסה לטרקלין העסקים לפני הנסיעה.

באחת הפעמים היה זה לאחר הדינר שכיבד (אם אינני טועה) את גיל גבורות של הרב עמיטל. ראיתי את הרא"ל לאחר הבידוק הביטחוני, והצעתי לו שיכנס עמי לטרקלין, כדי שיוכל לנוח בשקט לפני הטיסה. הרא"ל רק אמר: "תודה רבה! אבל נוח לי פה" הבנתי שהוא לא רוצה לעזוב את שאר הפמליה (היו עמו עוד תלמידים ורמים וביניהם הרב אמנון בזק) ולהיכנס בלעדיהם לטרקלין. - שם הכותב שמור במערכת

 

סיפור ששמעתי לראשונה מאמי, לאחר פטירת הרב.

לפני כ12 וחצי שנים נולד לנו בננו הבכור 'הלל חיים'. הוא נולד כחודשיים לאחר פטירת אבי ז"ל. הברית היתה בשבת 'בשלח', שבת חורפית מאוד. בגלל הרגישות המשפחתית החלטנו לערוך את הברית באלון שבות אך לא בישיבה. הרב הגיע לברית וכיבד אותנו בברכות.

לאחר יומיים צילצל הטלפון בבית אמי, על הקו היה הרב: "שלום מדבר אהרן ליכטנשטיין, אני מבקש לאחל לך מזל טוב, ומתנצל שלא הספקתי לדרוש בשלומך ולומר לך מזל טוב בשבת" הרב דרש בשלומה של אמי ואיחל לה מזל טוב.

את הסיפור סיפרה לי אמי בעיניים דומעות יותר מ12 שנים אחרי. הרגישות של הרב ריגשה אותה כל כך וחיזקה אותה בתקופה הקשה אותה עברה. - עמיחי שוהם

שלושים לפטירת מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין.

בשמחת-תורה האחרון גופו של הרב כבר בגד בו, והוא היה עייף וחלש, אך עדיין רקד אתנו ככל יכולתו. עם תום הריקודים, כאשר החזירו את ספרי התורה לארון, עצר פתאום הרב ואמר: "אני רוצה לספר לכם על היום הקשה ביותר בחיי".

הקשבנו בדריכות, הרב סיפר שפעם אחת עבר הלך ברחובות ירושלים ופגש את הרב שלמה זלמן אויערבאך. כדרכו, שאלו הרב שאלה הלכתית, אך במקום לענות אמר הרב אויערבאך: "נראה לי שאני אפסיק לפסוק הלכות". "מדוע?!" הזדעק הרב, והרב אויערבאך ענה: "אני מתחיל לשכוח".

"באותו רגע," תיאר הרב "הרגשתי כאילו מגדלי התאומים נפלו פעם נוספת, חשתי כאדם שנפל לבור ומישהו לקח לו את הסולם". ואז הוסיף הרב ואמר: "אני מאחל לכם, שיום אחד יהיה לכם רב שתרגישו כלפיו כפי שאני הרגשתי באותו יום".

הרב סיים את דבריו, והמשיך לפסוע בכבדות למקומו, ואנחנו נאבקנו לבלום את דמעותינו. אותן דמעות שזלגו ללא מעצורים לפי שלושים יום. - אברהם סתיו

 

מעבר לקבלת גישה ודרכי לימוד בניתוח אנליטי של סוגיה תלמודית (שאותם אני משתדל ליישם כבר כ 40 שנה כלומד, כחוקר וכמרצה, תוך פיתוח מודלים של חשיבה בניתוח מקורות יסוד, ולא כאן המקום להרחיב), אחת ההשפעות המשמעותיות - מבחינה מעשית ציבורית, מתבטאת במסורת למידת סדר העבודה כל ליל יום הכיפורים מזה כשלושה עשורים בישוב בו אני מתגורר. 

אני גר בקדומים שבשומרון מעל 30 שנה וזכיתי לדאוג לארגן וללמד שיעור ולמוד בכל ליל יום כיפור לאחר תפילת ערבית, שיעור האורך כשלוש שעות (עד קרוב לחצות), והנמשך (כשדורות הלומדים - מבוגרים וצעירים, מתחלפים עם השנים) כ 30 שנה בבית הכנסת המרכזי שבשכונת גבעת שלם שבישוב קדומים. הלימוד עוסק בניתוח סדר העבודה המתחיל בניתוח התיאור שבתורה באמצעות המשנה ומקבילותיה - בברייתות שבתלמודים, בתוספתא ובמדרשי ההלכה הרלוונטיים. מסורת למידה זו היא לזכותו של מורנו ורבנו היקר! אני אישית חייב לו כ"כ הרבה בבנייה ועיצוב אישיותי כתלמיד שחש שזכה ללמוד אצל אחד מגדולי הדור ואשר השפיע עלי לכל חיי בעיצוב ופיתוח כאיש תורה, חינוך ומחקר (בתחומי היהדות והחינוך וכמרצה כ-20 שנה במכללות לחינוך - בנוסף לחינוך והוראת תחומי היהדות כשלושה עשורים באולפנה שבקדומים ובעבר גם כעשור וחצי בתפקיד ר"מ בישיבה תיכונית באלקנה). 

 

אני חש כי מורשתו של מורנו זוכה להיות מופצת באופן משמעותי ואין לי ספק כי מתחוללת מהפיכה רוחנית שעם הזמן בעז"ה תיחשף בכל עוצמתה! תודה רבה גדולה לרבנו האהוב! יהי זכרו ברוך! - דני רביב

זה היה בשנת תשנג (1992) , שנתי הראשונה בישיבה, לאחר תקופה אינטנסיבית של אלול הגיעו החגים ואיתם חג הסוכות, משום מה נכנס בליבי הרצון לבקר בסוכתו של הרב, קראתי שיש מנהג לבקר את ראשי הישיבה בחג וככה עשיתי, נסענו אני וחברי הטוב יוסי נחום , לביתו של הרב, כמובן שהיה לנו ברור שהסוכה של הרב תהיה מלאה בתלמידים מהשיעורים הגבוהים ואנו רק נשב ונחזה במתרחש וננסה לקלוט ממה שקורה סביבנו, אך המציאות היתה שונה לגמרי, לאחר דפיקה בדלת נכנסנו לתוך סוכתו של הרב והנה להפתעתנו מצאנו את עצמינו יושבים לבד (!) עם הרב, זר לא יבין זאת אבל לתלמיד שיעור א שנמצא חודש בישיבה לשבת בסוכה עם הרב לבד, זה ללא ספק אחד מהרגעים המפחדים והמרשימים כאחד , לא אלאה בפרטים , אבל רק אומר שזאת הייתה חוויה מדהימה הרב ישב אתנו מעל 45 דקות, ולאחר מכן כאשר ראה שאין אנו יודעים את הדרך לאוטובוס יצא מביתו וליווה אותנו לתחנה, יהי זכרו ברוך - אפי ברנד

 

1. בתקופת לימודי בישיבה התגייסנו לצבא מיד אחרי כיתה י"ב. מבחינת הכנתנו לצבא ע"י הישיבה היה מדובר על יום עיון אחד... ניתנו לנו במסגרת זו מספר שיעורים בנושאים שונים כגון שבת, כשרות ועוד. מורנו הרב זצ"ל בחר להקדיש את שיעורו דווקא למצוות שבין אדם לחברו!

2. מורנו הרב זצ"ל נהג ברבים משיחותיו בסעודה שלישית או בהזדמנויות אחרות לדבר על הצורך ללמוד ולהקיף את הידע התורני בסגנון של "לכבוש, להסתער" וכד'. כמו כן היה מדבר רבות על הצורך לעסוק בחינוך. דבריו היוצאים מהלב היו מאד משמעותיים עבורנו.

3. לפני כ 30 שנה הגיע מורנו הרב זצ"ל לישיבת כפר הרואה כדי לבחון שמיניסטים לישיבה. היה זה מחזור מעולה בכפר הרואה. תחילה הוא נתן שיעור גמרא לכולם, שעור נפלא כדרכו, אך גם מובן לתלמידי כיתה י"ב. התלמידים נהנו ממנו מאד. אח"כ הוא בחן את התלמידים בדרכו המיוחדת. היו כאלה שלא חשבו להגיע ללמוד בהר עציון, אך נגשו לבחינה רק בגלל האתגר להבחן אצלו. גם מהבחינה התרשמו החבר'ה עמוקות. באותה תקופה היה מורנו הרב זצ"ל חיוב, ולכן הוא זה שעבר לפני התיבה בתפילת מנחה שנערכה לאחר מכן. מכל ביקורו, תפילתו היא זו שהכי הרשימה אותם.

4. אחד הרגעים המרגשים ביותר בחתונתי, וזכורה לי עד היום למרות שהתרחשה כמעט לפני 30 שנה, היה הריקוד האישי שמורנו הרב זצ"ל רקד איתי. גם מרבים אחרים שמעתי שריקוד זה בחתונתם היה רגע שיא.

5. השתדלתי להתקשר מידי שנה למורנו הרב זצ"ל לקראת ראש השנה לברכו בברכת שנה טובה. תחושתי הייתה שהוא שמח על כך. הוא ניצל את ההזדמנות לשאלני על משפחתי ועל מקום עבודתי, וזכר להתייחס לדברים שספרתי לו זמן רב לפני כן. חוויה מיוחדת הייתה לשמוע את שפע הברכות שהעתיר עלי ועל בני משפחתי בכל הזדמנות כזו.

6. בתקופת לימודי בישיבה, בתקופת בין הזמנים של הקיץ היה מורנו הרב זצ"ל צריך לתת לי ולשנים מחברי מכתב משמעותי עבורנו, אך לא דחוף וסובל דיחוי. הוא הבטיח שיתנו בהמשך. באמצע אלול הזכרנוהו, ושוב אמר שלא הספיק ויתנו בהמשך. בליל יום כיפור, בזמן שלאחר אמירת כל נדרי לתפילת ערבית, ניגש אלי מורנו הרב זצ"ל והביא לי מכתב זה! 

 

7. זכיתי לדבר שמעטים זכו לו: היות שאני כהן, יכולתי לראות מקדימה את פניו של מורנו הרב זצ"ל בסיומה של תפילת נעילה בשירת "היום תאמצנו". הנהרה והדבקות שהייתה על פניו הרשימה אותי מאד, וכשאני רוצה לצייר בדמיוני דמות של מלאך, זו הדמות שאני מצייר לעצמי. - דב כהן

 

בתשעה-באב הראשון שלי בישיבת הר-עציון לא הבנתי מי הוא זה שהביא אתו ילד לקריאת מגילת איכה, ומשאיר אותו בבית המדרש למרות שהוא בוכה בקול בכל כמה דקות.

לקח לי זמן לקלוט שקולות הבכי הגיעו מכיוונו של מורי ורבי הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל, ומאז הפכה עבורי קריאת 'איכה' המרטיטה של הרב יעקב מדן בשילוב אנחותיו קורעות-הלב של הרב ליכטנשטיין לחוויה רוחנית עמוקה שמעולם לא החמצתי.

ואחרי חצות היום היה הרב, גם בגיל שמונים, מעביר שיעור עיוני מעמיק שארך שעתיים תמימות, והתחרה ביופיו רק השיעור של ליל יום הכיפורים.

ורבים תמהו ושאלו: "הרי אסור ללמוד תורה בתשעה באב!". וניתנו כל מיני תשובות וסברות ופלפולים. אבל את מי ששמע את בכיו של הרב בקינות של שחרית, השאלה הזו אף פעם לא באמת הטרידה. - אברהם סתיו

 

ברצוני לשתף בשני סיפורים שהיו לי עם הרב ליכנטנשטיין שהותירו בי חותם משמעותי. 

סיפור ראשון: תהילה ואני התחתנו בשעה טובה לפני כארבע שנים, והזמנו את הרב לחתונה. בסידור חופה וקידושין רצינו לכבד את הרב משה ליכנשטיין, שהיה ר"מ שלי בשנה א', ורצינו לבקש מהרב שיברך ברכה בחופה. התקשרתי אל הרב בדחילו ורחימו כמה ימים לפני החתונה, לשאול אם זה בסדר לבקש מהרב מברך בחופה, מכיוון שבקשנו מהרב משה לסדר חופה וקידושין. תשובתו חקוקה בזכרוני: "לביא, אתה מכיר אותי. עשה מה שטוב לך ומה שטוב למשפחתך. אם תרצו שאברך, אעשה זאת בשמחה. ובכל מקרה אגיע לשמוח בשמחתכם". הברכה זכורה לי היטב, וגם השמחה הגדולה במהלך הריקודים, שהרב נטל בהם חלק כאילו היה נער צעיר. 

סיפור שני: טבילת כלים במהלך שנה ה' בישיבה הקדשתי זמן רב לעיון בסוגיית טבילת כלים- מקורה, תוקפה היקפה ומשמעותה לימינו. ומדוע נדרשתי לסוגיה? בעיקר כיוון ששמועה היתה בידי שבבית סבא, שהיה רב קהילה בארה"ב, ואף למד עם הרא"ל בYU כמה שנים, לא טבלו כלים. לצערי, מצבו המנטלי של סבא כבר לא מאפשר להיוועץ בו בשאלות הלכתיות, אך סברתי שכנראה נימוקו היה עמו. לאחר שהיפכתי בסוגיה על גלגוליה השונים, ולא מצאתי סמך משמעותי לאי- טבילת כלים בימינו, ניגשתי לשאול את הרב בענין. פרשתי בפניו את הרקע שהבאתי לעיל, והרב אמר, שיש שמועה בשם הרוגצ'ובר לפיה אין צורך לטבול כלים בזמן הזה. אינני זוכר בדיוק מה היתה השמועה (הפרטים רשומים במקום כלשהו- בעז"ה אמצא ואבדוק בקרוב), אבל אם אינני טועה הדברים היו קשורים לעובדה שבייצור תעשייתי של כלים, אין מגע יד אדם בכלים עצמם, ולכן אין צורך בטבילה. אזכיר, כי באופן כללי הדין נלמד ממלחמת מדין, שם לקחו מהמדינים כלים שונים. אחד הנימוקים (בירושלמי) לצורך בטבילת כלים הוא להוציא את הכלי מידי הגויים ולהכניס אותו לקדושת ישראל. על כל פנים, יש אכן רגליים לדבר שהצורך בטבילת כלים קיים רק כאשר מי שייצר את הכלי היה עובד ע"ז, והכין את הכלי בידיים. אינני יודע אם שמועה זו הנחתה את סבי, אך על כל פנים, דומה שבזכות הרב מצאתי מקור למנהג שנהגו בבית סבא. - לביא ביגמן

 

כשהייתי בכיתה י"ב (התשנ"ד) הרב הגיע לישיבת "נתיב מאיר" בה למדתי כדי לגייס תלמידים לישיבה שלו. אחרי ההרצאה הוא היה צריך להתקשר (אולי בשביל הנהג שלו שייקח אותו?) הוא נעמד בתור לטלפון הציבורי וחיכה בסבלנות. התלמידים לא הבינו שמדובר ברב גדול עקב היותו מגולח. באותו הזמן לא היו פלאפונים וברשות הישיבה היו בסך הכל שני טלפונים לכל מאות התלמידים כך שהתור היה ארוך. אני מעריך שהרב חיכה שם כחצי שעה. למרות שהמזכירות הייתה צמודה לטלפון הציבורי, הרב כנראה לא חשב שראוי/מותר להשתמש בטלפון של הישיבה לצרכי עצמו. בכל הזמן הזה, הרב היה נראה שליו ומחייך... - תומר נפתלי ניומן

 

1. בסוף שנה שלישית כמדומני ללימודי בישיבה,למדתי אז הרבה הלכה ומעט גמרא בעיון, הרגשתי צורך להתייעץ עם הרב (נדמה לי כי אורי מינצר ז"ל יעץ לי לפנות אל הרב) על מסלול הלימודים.
מאד חששתי שהרב יאמר לי להמעיט מלימוד הלכה. הרב השיב: פחות מסדר עיון בגמרא - לא בא בחשבון. 
ואז באה ההפתעה: בשבילך - אל תפחית מסדר שלם של לימוד הלכה, כי אדם לומד במקום שהוא חפץ. שאלתי לגבי סדר שלישי כי אני רוצה ללמוד גם בקיאות בגמרא, גם תנ"ך, גם מחשבה. על כך הרב השיב: זה תחליט לבד.

2. בשנה שניה בישיבה סיפר לי אברהם קופרמן נחשון שלמד אז בשנה חמישית כמדומני שבהיותו במילואים שאלו אותו חבריו הלוא דתיים על אמצעי מניעה. הוא היה בטוח שהכל אסור, והיה קצת נבוך. איני יודע מהיכן היה לי אומץ,נגשתי אל הרב ובקשתי שיעור בנושא זה לכחמישה תלמידים. הרב השיב שיתן שיעור במשמר שלפני חופשת פסח, סיכמנו שהשיעור יתקיים במועדון. בשעה מאוחרת בלילה (איני זוכר כעת אם ב - 11.00 או ב-1.00). איני יודע איך עבר הסיפור מפה לאוזן, ובשעה היעודה כל הישיבה עברה למועדון. הרב פתח ואמר כי הוא הבין שהשיעור יהיה לחמישה תלמידים, אבל המשיך ומסר שיעור בהיקף מדהים של כל הסוגיה, ובסופו פירוט אמצעי המניעה, עם הסבר מפורט מה דינו של כל אחד, ומה סדר העדיפויות.

3. בעת היותי תלמיד בישיבה ובכולל לא הרביתי התייעץ בנושאי הלכה עם ראשי הישיבה. כשהתחלתי בעבודת הרבנות (בהתחלה בקיבוץ ראש צורים ואחר כך בעפולה) פניתי אל הרב ואמרתי כי אני רוצה להמשיך לינוק מהתורה שלמדתי בישיבה גם בפסקי הלכה כרב לציבור. (בניגוד לשאלות פרטיות בהם יש כבר מסכת שלמה של הלכות ומנהגים). הרב מיד נענה, בכל פעם שפניתי, וגם בא לבקר ברפת כדי להכיר מקרוב את מכון החליבה. 

4. כאשר התארסתי עם אריאלה ז"ל צלצלתי בעת האירוסין אל ראשי הישיבה לבשר להם. ניכר היה על הרב בטלפון שהוא שמח על הבשורה ולא פחות שמח על שמצאתי לנכון להודיע מיידית. למחרת בארוחת הצהריים כאשר כולם ניגשו לברך אותי,לא חשבתי לפנות אל הרב, כי כבר אמרתי לו אתמול. אולם הרב ניגש אלי בחום ושוב ברך אותי בהתרגשות.

5. העצות, ראיית הסוגיה מן הסוגיה ועד ההלכה למעשה בהיבט המיוחד של הרב, העין הטובה,הפיקחות וההתענינות האמיתית בשלומי ובשלום המשפחה, מאד מאד יחסרו לי. תנצב"ה - הרב שמואל דוד

 

 

אנקדוטה מעניינת

למדתי בישיבה לפני כ 40 שנה כבוגר צבא.

כאשר הייתי יוצא לשבת הייתי חוזר במכוניתי ביום א וחונה בחניה ליד מכון צומת כדי להיות קרוב לפנימיה בה שהיתי. באופן מפתיע כמעט כל פעם שהגעתי לחניה היה מגיע באותו זמן הרב ליכטנשטיין וחונה גם הוא שם , יוצא עם ערימת הספרים ומתחיל לעלות לכיוון הישיבה. ( רק להבהיר שהכניסה הייתה רק מהכניסה הראשית היום).

ניסיתי לברר מה הסיבה לכך שהרב לא חונה בחניה של הישיבה למעלה ונעניתי על ידי שונים כי הסיבה היא שלאור העובדה כי הישיבה בעבר היתה ממוקמת באזור מכון צומת - הרי שהרב מסרב כביכול לבצע את שארית הדרך על חשבון הישיבה.

(דלק). הדבר נראה לי קצת תמוה אך חייתי עם זה.

לאחרונה כאשר פגשתי את בנו בישיבה שאלתי אותו שאלה זו ונעניתי כך:

אכן גם אותי דבר זה התמיה וכששאלתי אותו אמר (הרב אהרן) שפשוט חבל לו על הזמן. - כל מילה נוספת מיותרת. דמותו של צדיק - עמי אפלבוים (מחזור ט')

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

למדתי 12 שנה בישיבה מתוכם 8 שנים ברציפות בשיעור של הרב זצ"ל מתוכם 4 שנים בכולל הגבוה. הרב פתח בפני את עולם הלימוד בכלל, ואת העולם של קודשים וזרעים בפרט, ממנו די חששתי, ולא ידעתי שאוהב ללמד את זה. בכוח הלמדנות הידע, ההדרכה והמקורות, נחשפתי לעולם עלום זה. ובעיקר בעיקר קיבלתי מהרב את אהבת הלימוד ואת הרצון להשקיע וללמוד עוד ועוד. מאז שעזבתי את הישיבה ממש התגעגעתי לשיעורים של הרב, שלצערי מכורח המרחק ולחץ העבודה לא זכיתי יותר לשמוע. 
זוכרני שמתוך אהבת הלימוד הגעתי יום אחד לחדרו של הרב, ודיברתי איתו על כך, אני זוכר שהרב אמר לי בשם הרמב"ן: גם ברוחניות אדם נפטר מן העולם וחצי תאותו בידו. משפט זה מלווה אותי כל חיי, משפט שמצד אחד מעודד מאד, ומצד שני לא נותן מנוחה, והלא חצי אני ודאי צריך להשיג. 

מאז שהרב נפטר, אני חושב עליו הרבה מאד, כמה שנים זכיתי להיות במחיצתו, וכמה שרציתי יותר ולא זכיתי. 

אהבתי מאד לבא אל הרב בסוכות, עוד בתקופה שהוא גר בקטמון הישנה, בד"כ הגעתי די לבד, בלי תאום עם קבוצה אחרת שבאה. התחושה להיות במחיצתו של הרב בסוכה, היתה תחושה שהאושפיזין עצמו לידי, אני זוכר שהגעתי אל הרב ביום של משה רבינו, וביקשתי ממנו שיספר לי עליו. הוא חייך וסיפר שהיא דמות נערצת מאד, שהייתה לה רצון עז להנהיג את העם, אך העם היה קשה עורף. [אני לא זוכר ציטוט מדויק אך זה למיטב זכרוני היה רוח הדברים]