צפירת הרגעה / חיים נבון
(מתוך הטור "טיפול נקודתי", בעיתון "מקור ראשון")

אלחנן אסתרוביץ הוא חרדי בן 32, שריסס בשנה שעברה כתובות נאצה ביד ושם: "אם היטלר לא היה - הציונים היו ממציאים אותו"; "ציונים ארורים, אתם הכרזתם מלחמה על היטלר, אתם הבאתם את השואה"; דברים כאלה.

השנה בחר אסתרוביץ להילחם בזיכרון הציוני בדרך אחרת: הוא הגיש עתירה לבג"ץ נגד השמעת צפירה ברשות הרבים ביום השואה וביום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. לצורך הטיעון אימץ אסתרוביץ מינוחים לא חרדיים בעליל: הוא טען שהצפירה פולשת למרחב הציבורי, ופוגעת באופן קשה בדמוקרטיה ובחֵירות האזרח.

בערב יום הזיכרון פרסמו השופטים זילברטל, מלצר וסולברג את החלטתם, שדחתה את העתירה. אבל כבר ידעתם את זה, כי שמעתם את הצפירה. בנימוקיהם ציטטו השופטים את נשיא בית המשפט העליון בדימוס, מאיר שמגר, שכתב שבית המשפט פוסק לגבי בעיות קונקרטיות וסכסוכים מוגדרים, ולא לגבי ענייני מדיניות כלליים. ייתכן שהציטוט הזה משתלב ברוח החדשה, המתונה והאנטי-אקטיביסטית, שנושבת בבית המשפט העליון.

אך חשובים יותר היו הנימוקים הענייניים לדחיית העתירה. השופטים קבעו כי מקומו הטבעי של גילוי הכאב הציבורי הוא דווקא במרחב הציבורי. עוד הוסיפו השופטים, כי כשם שאסור לרוב לרמוס את זכויות המיעוט, גם המיעוט צריך לכבד את זכויות הרוב: "על העותר להשלים עם זכות הרוב... לבטא את תחושותיו ולקיים את הביטויים החיצוניים של אותן תחושות".

זהו פסק דין חשוב, שצריך להעשיר את השיח הציבורי בישראל. בכל הנוגע לדמותה של רשות הרבים, השתרשה בעשור האחרון תפישה המתייחסת רק להגנת זכויותיו של הפרט. אנשי תקשורת (וגם שופטים) מתייחסים בשנים האחרונות לביטויים של זהות קולקטיבית (למשל: איסור על מכירת חמץ בפסח ברשות הרבים) כפגיעה בלתי נסבלת בחֵירותם של היחידים.

בכל הנוגע לוויכוח בין דתיים ומסורתיים מול חילוניים, העמדה הזו - המתיימרת להיות נייטרלית - היא למעשה הכרעה חד-צדדית. אם במדינת הצבעים יתווכחו הירוקים והלבנים איך לצבוע את הרחובות, בסופו של דבר יאמרו הלבנים: אנחנו לא מגיעים להסכמה - בואו נצבע בלבן נייטרלי. אבל הלבן אינו נייטרלי. במילים אחרות: האמירה שכל אזרח יתנהג ברשות הרבים כרצונו, אינה תנאי מקדים לוויכוח, אלא הכרעה סופית לכיוון החילוני.

והנה, גם בית המשפט העליון הכיר בכך שחירות היחידים אינה מפקיעה את זכות הציבור לעצב את הרחוב ברוח זהותו הקהילתית. זה אינו אומר שכדאי לדתיים להיאבק למען חקיקה דתית כופיינית. מהלך כזה יהיה מטופש ולא יעיל. הזהות הלאומית שיכולה להתבטא ברחוב צריכה להיות כזו שרוב בני הלאום מזדהים עמה. עלינו לדון יחדיו איך נוכל - דתיים וגם חילוניים - לעצב ביחד רחוב בעל צביון יהודי, באופן המקובל על כולנו. דוגמה מופתית לכך היא התנהלות הרחוב הישראלי (החילוני!) ביום הכיפורים. החברה הישראלית בחרה להשבית את כל המכוניות ביום זה. בלי שום חוק או תקנה, הלחץ החברתי עושה את שלו בעיצוב הפרהסיה הישראלית ביום הקדוש.

ברגע שנפסיק לדון על זכויות היחידים אלא על זהותו של הקולקטיב היהודי-ישראלי, כבר לא יהיה מדובר במשחק סכום אפס, שבו כל מה שאחד מרוויח השני מפסיד. אולי נוכל לגבש ביחד רעיונות לעיצוב שבת ישראלית, שתשתקף גם בהתנהלות הפרהסיה שלנו. הרב מדן ופרופ' גביזון ניסו להגיע להבנות כאלו לפני יותר מעשור. מאז לא בָּשלו התנאים להתקרב להגשמת החזון הזה. החיבור בין הבית היהודי לבין יש עתיד בקואליציה הנוכחית מְזַמן שעת כושר לניסיון זה, שעה שכמותה אולי לא תחזור.