כחלק מאירוע יובל לישיבה דיברו ראשי הישיבה
על החזון האישי שלהם לשנים הבאות בישיבה

מדברי ראש הישיבה הרב יעקב מדן (בוגר מחזור א):
מורי ורבותי.
לפני שבועות ספורים פרסם הרב אלי סדן, המוכר לכולנו, מאמר קשה לקריאה, בו הוא טוען ששליש מהבנים שלנו עוזבים את דרך התורה והמצוות. אני מקווה שהדברים מופרזים. אבל האורות האדומים דולקים על מה שקורה לילדים שלנו.
אני רוצה לדבר על הדבר הטוב שבזה. זה מזכיר לנו – אנחנו לא יכולים לחנך רק את הבנים שלנו. אנו אחראים על הנגשת התורה לכל עם ישראל. אם נעצום עיניים וננסה לחנך רק את עצמנו זה לא ילך– אנחנו אחראים על כולם. אנו צריכים להנגיש את התורה לכולם.
אני לא רוצה לומר את הדברים בלשון דאגה, אלא בלשון מטרה – זו אחריות שלנו.
הרב קוק דן במאמר הנועז ביותר שלו – מאמר הדור – במהפכה בלתי רגילה. הוא לא מבכה את אי התרוממות העם אל התורה, אלא את אי התרוממות התורה שבע"פ אל העם. התורה שבפינו, לדבריו, לדור שלו – לא מספקת חמצן לדור שרוצה לקרב את גאולת ישראל, ולא להמתין למתנת חינם.
מאז דבריו עברו 100 שנים ויותר, גם בדור שלנו – דור שמבקש תורה, יחד עם ערכים נכונים שקיימים בדור. איך מרוממים תורה שתתן לעם ערכים אלו, בלי סתירה להיותנו מחזיקים במסורת ישראל סבא ומסורת אבותינו בתורה, כפי שקיבלנו מדור לדור. לתת את התורה המרוממת עליה דיברנו קודם.
זו המטרה שלנו. לשם הדבר הזה אנו צריכים ציבור גדול מאוד תחת האלונקה. זו, בין השאר מטרת המפגש הזה. החיבור הזה הוא לא רק חוויה, אלא מטרה משותפת, להיות תחת האלונקה של החוויה המשותפת. זו הסיבה הגדולה של ההשקעה הגדולה שהיתה היום. המטרה של השקעה זו היא לפני הכל – לפני החוויה – האלונקה המשותפת שתחתיה כולנו מתייצבים.

מדברי ראש הישיבה הרב משה ליכטנשטיין (בוגר מחזור יא):
הלב מתרחב, כולנו מתרגשים, כולם נקבצו ובאו לך, ממחזור קטן והפסקות חשמל, ונוסטלגיה של המחזורים הוותיקים – נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים, זיכה את מייסדי הישיבה להגשים את החלום האדיר של מקום תורה בארץ ישראל. אין מילים. אין מילים לתאר את תחושת ההודאה של אירוע זה.
לתומכינו ששותפים לדרך, שחולמים את החלום שלנו, כל עובד ועובד וכל אדם שהיה פה, אנחנו מודים בכל פה לכולם.
ראשית על עולם התורה. אני רוצה לדבר על התינוק הבוכה. התינוק – כבר לא תינוק. הוא נער. "ותפתח ותראה... והנה נער בוכה".
כולנו מכירים את התינוק הבוכה, לא אשחוק אותו יותר. הרב עמיטל עמד פה, כמה חודשים אחרי ששת הימים, והוא דיבר על החלוציות שבמפעל, מקום שהתקדש בדם קדושים וטהורים. הוא מדבר על סערת הימים הגדולים, ומה יותר מתבקש מלדבר על 'אתחלתא דגאולה', ובניין המקדש, והרב עמיטל יכל לדבר על פעמי משיח. והוא דיבר על תינוק בוכה בחו"ל. על תינוק בוכה בשטעטל במזרח אירופה. הוא הבין שליחיד יש מקום לא פחות מהכלל והציבור, שהנשמה והנפש של תינוק יהודי בודד הם כפעמי הגאולה. זו תפיסה מהפכנית באותם ימים. זה לומר שאנחנו עושים את התינוק הבוכה במרכז העולם - ולא רק רואים את תמונת המליונים.
התינוק גדל והיה לנער. יש מצווה ללמד תורה. הרב עמיטל כתב לאבא כשהזמין אותו לבא לישיבה: עיקר החלוציות... ברוח אשר תשרור בדרכה המיוחדת... משוחררת מיראת בשר ודם ונטיות לחיקוי, אין אנו באים להוסיף ישיבה על הישיבות הקיימות'. הוא התכוון גם לתורה שאינה קלישאות ושאינה 'צעקנות'. יש להרחיב את התורה בכמה מובנים.
ראשית, מבחינת היקף. אנחנו לא מסתפקים רק בהלכה למעשה, לומדים בעיון תורה לשמה, כפי שהתוו לנו רבותינו, לימוד קודשים פורח ומשגשג, לימוד זרעים, ויש מקומות נוספים שיש לפרוס את כנפינו אליהם.
עולם התורה לנשים. הוא התקדם התקדמות אדירה, ויש הרבה עוד מה לעשות. נשיג את מטרתנו כשזה לא יהיה 'תלמוד תורה נשי', אלא 'נשים בעולם תורה כללי'.
מעבר לכך – פיתוח שיטות הלימוד, אני חושב ששיטות הלימוד שהישיבה התהדרה ומתהדרת בהם, עוברות אבולוציה, שהשיטות הבריסקאיות משתכללות, הולכים צעד נוסף בעולם זה.ה' בעז"ה יברך אותנו במעשי ידינו.
שנית, עולם התורה הוא חיבור של אידיאה ומציאות. החיבור למציאות מאפשר להבין טוב יותר את האידיאה, וכך נצליח להבין את המציאות. זה מעמיק את התורה, לא פחות ממה שנותן להם להתמודד עם המציאות.
הנער הבוכה יוצא לעולם ופוגש כל מיני דברים. תפקיד הישיבה הוא לשלב את הזהות הישראלית לתוך היהודית, ולא להפך. הזהות היהודית כבסיס. כך גם בתרבות הכללית. אם לא נצליח – כולנו, כל הציונות הדתית – אנחנו ניצור זהות במבוכה.
צריך להרגיש שעבודת ה' לא פחות מרכזית מתלמוד תורה, כך צריך לצאת מהישיבה. שגידלו את האדם בתורה, תפילה וגמילות חסדים. זה צריך להיות במרכז עולמנו הרוחני - הכרת הטוב לקב"ה.
בעז"ה נמשיך כל אחד במקומו – התלמידים, הבוגרים והרבנים – נמשיך להשקיע ולתת בכל עבודתנו. נתפלל למי שהחכמה והעושר שלו – כי ה' יתן דעת ותבונה.
שקווי ה' יחליפו כח.
אמן כן יהי רצון. אנא ה' שתצליח את דרכנו.

מדברי ראש הישיבה הרב ברוך גיגי (בוגר מחזור ח):
מרחוק ה' נראה לי. וירא את המקום מרחוק. המדרש אומר – ראה ענן קשור על ההר. רבותינו המיסדים ראו את הענן הזה והשפע שמתפתח בעקבותיו, את מפעל התורה שהתפתח מעל כל דמיון, הצמחת דור של תלמידי חכמים שקשובים היטב לקול ה' הפועל בהוויה. הלב מלא תודה לה' יתברך על כל הטוב שהוא מרעיף עלינו. בהמשך ההתפתחות של הגירסא והלימוד.
הסוכה – ביציבות היחסית שלה היא העוגן, והלולב המלווה את האדם בצאתו, וכמנהגם של אנשי ירושלים – בכל מקום שהולך – לולבו הולך. כך בישיבה – בית המדרש ממשיך החוצה.
בבית המדרש אני מבקש למקד את מבטנו ב-3 נקודות:
1. איכות הלימוד ועמקותו, בניית עולם התורה למרות הרוחות הנושבות, יש הרוצים להסית את עולם התורה ממקומו אל כל מיני זוויות ומקומות צדדיים, משימתו היא, למרות אלו – להצמיח את עולם התורה – בעיון והעמקה כמסורת ישראל, ומאידך בכריית אוזן קשבת ללימוד, לקרב ולרחק בשיקול דעת מתאים – כמו במעמד הקהל – ללמוד ולהקשיב – לספוג מהקולות השונות ולספוג פנימה את מה שראוי לספוג.
2. רוחב המבט. תלמיד חכם היוצא מבית הישיבה ירחיב את מבטו השלם – על המכלול שלו – תורה, חסד, מוסר וצדק, דבר ה' היורד אל השיתין ועולה אל ראש ההר. מתוך כך – יעד שלישי, חשוב מכולם:
3. הצמחה והכשרה של הדור הבא של תלמידי חכמים שנושאים את דבר ה' בשפת הדור והמציאות המתחדשת, בארץ ומחוצה לה. כאמור, בית המדרש יוצא מן ההר ושב אליו. בשני מעגלים – בתורה היוצאת מבית המדרש, ובנוכחות פיזית של רבני הישיבה בארץ ובעולם. בהבאת קול ה' בקולו הייחודי בכל אתר ואתר. בנקודה זו יש שליחים רבים – תלמידנו ובוגרינו שנדרשים לפעול ולהגשים את דבר ה' בקהילותיהם השונות. הכשרת רבנים ומורים, ראשי קהילות, ויחד עם זאת – מי שלא נושא במשרה רשמית, ולוקח על עצמו לנענע את לולבו בקהילתו שלו. המשתלבים כבני תורה בקהילות, וממשיכים את ההשפעה של בית זה על כל קהילות ישראל. לשם זה, כולנו, כל מי שהתקבץ איתנו – נדרשים לחלום ולפעול.
נחתום - ופרוש עלינו סוכת שלומך ותקננו בעצה טובה מלפניך.