מכתב שהרב עמיחי גורדין והרב חיים נבון שלחו לעלון "שביעי", וחלקים ממנו מתפרסמים בעלון השבת (שבת פרשת משפטים תשעז):

בגיליון "שביעי" האחרון התפרסמה כתבה אוהדת על הספר "תורת המלך" ומחבריו. ברצוננו להזכיר שכאשר התפרסם החלק הראשון של הספר אמר עליו הרב יעקב מדן, ראש ישיבת הר עציון: "זה ספר מאתגר שנכתב על ידי תלמידים ברמה, ודווקא בגלל זה יש לשרוף אותו ואפילו לפסול את הרב שפירא מלהורות הלכה בישראל. אני אומר את הדברים מחשש שאנשים יקראו את הספר ויעשו מעשה. אמנם הסתה לרצח אין בו, אך יש בו התרת דם. נערי גבעות עוד יישבו בגללו בבית סוהר לכל ימי חייהם, בעוד הרב המחבר ידרוש תורה ברבים וישיר זמירות בליל שבת" (אתר כיפה, י"ט אלול תש"ע). ניבא הרב מדן ולא ידע מה ניבא.

גם הרב יעקב אריאל, בהקדמתו לספר התגובה "דרך המלך", כבר העיר הן על סילוף ההלכה המגמתי של המחברים, והן על "קלות הראש בה הם מתייחסים לשפיכות דמים, אפילו של בני עמם".

על מה יצא הקצף? ברצוננו להזכיר לציבור כמה מהאמירות המופיעות בחלק הראשון של הספר "תורת המלך":

1. חייהם של גויים דומים לחייהם של בעלי חיים, שנמצאים בעולם הזה ללא מודעות ומשמעות (עמ' קעד).

2. מדברי המחברים עולה שמותר להרוג גוי תמים כדי לקחת את איבריו ולהשתיל אותם ביהודי נוטה למות (עמ' קסט). אמנם, המחברים מזהירים את קוצר האיברים הפוטנציאלי שלגוי הנ"ל מותר להתגונן בפניו. הם מוסיפים גם: "למעשה יש סברות לאסור את העניין מצד איבה שתגרום לפיקוח נפש, ואין כאן מקום להאריך". בהיתרים להרוג גויים הם דווקא מאריכים.

3. המחברים מציינים שכל אזרח של האויב שמביע תמיכה מילולית בלוחמי האויב - "נחשב רודף והריגתו מותרת" (עמ' קפה). זאת אף אם אילצו אותו בכוח לספק עידוד זה (עמ' קצו).

4. "וכן נחשב רודף מי שמחליש בדיבור וכדומה את המלכות שלנו" (עמ' קפה; עיינו גם בהערה ז שם). מכאן עולה שהמחברים אינה כה גזענים כפי שאחדים טענו: כשם שיש להם יד קלה על ההדק בהרג ערבים, הם כנראה מוכנים להרוג גם יהודים (אולי רק בשעת מלחמה?), אם דבריהם פוגעים במוטיבציה הלאומית או ברוח העם.

5. מותר להרוג תינוקות חפים מפשע של האויב, "כדי לפגוע בהוריהם וכדומה" (עמ' קצט, רטו).

6. "יש סברא לפגוע בטף אם ברור שהם יגדלו להזיק לנו" (עמ' רז). "ובאופן פשוט גם הם מרוויחים מזה, כי אחרת יגדלו בצורה לא מתוקנת" (הערה מו). כלומר: התינוקות הערבים שנצליח להרוג בעצם צריכים להגיד לנו תודה. שמענו שהמחברים עצמם נבהלו ממה שכתבו כאן, וישנו את הניסוח במהדורות הבאות.

7. עוד סיבה למה מותר להרוג את תינוקות האויב: "בגלל שיש צורך של כולם בנקמה ברשעים, והטף הם אלה שהריגתם תספק את הצורך הזה" (עמ' רכ).

8. המחברים מציינים שלפחות לפי המהר"ל ההיתרים הללו להריגת נוכרים אינם מתייחסים רק לפעילות הצבא, אלא גם ליוזמות של אנשים יחידים (עמ' רכז, הערה לו).

אפשר היה להוסיף עוד ציטוטים. הטענות שמדובר בדיון הלכתי-אקדמי מופשט אינן נכונות. זה אינו ספר תיאורטי, אלא ספר מוכוון מעשה, שבסיומו מופיעה גם שורת מסקנות מעשיות. הדיונים ההלכתיים שבספר נראים כאילו נועדו לשרת מטרה אחת: למצוא כמה שיותר היתרים להריגת כמה שיותר גויים. לשם כך נעזרים המחברים גם בסברות לא סבירות ואף במניפולציה של מקורות חז"ל.

כפי שהעיר הרב שרלו, באותו אופן של מניפולציה מעוותת במקורות חז"ל היה אפשר לכתוב גם ספר המעודד פדופיליה לאור היהדות. האם מישהו מאתנו היה מגן על ספר כזה?!

המחברים מצטטים חלק מדברי הרב שאול ישראלי בסוגיה זו, אך מתעלמים ממשפט אחד שכתב: "לפגוע לכתחילה בכוונה בילדים, כזה לא מצינו אלא בחטא עבודה זרה. על כן מן הראוי לשמור עצמם מלנגוע בהם" (עמוד הימיני, סימן טז). המחברים מתעלמים לחלוטין גם מדבריו של גדול הפוסקים בהלכות המדינה, הרב שלמה גורן: "מצווים אנו לחוס גם על האויב, שלא להרוג - אפילו בשעת מלחמה - אלא בזמן שקיים הכרח להגנה עצמית לצורך כיבוש ולניצחון; ולא לפגוע באוכלוסיה בלתי לוחמת, ובוודאי שאסור לפגוע בנשים וילדים שאינם משתתפים במלחמה" (משיב מלחמה א', עמ' יד). אלו הדברים שכתבו גדולי הפוסקים בסוגיה זו, ברוחה האמיתית של תורת ישראל.

גם מעבר למסקנות ההלכתיות, רוח רעה נושבת בין דפי הספר "תורת המלך". עולה ממנו הרושם שחיי הגוי חשובים כחיי זבוב. גם במקרים שאסור לרצוח הגוי, מתקבל הרושם שזה דומה לאיסור להרוג זבוב בשבת. זוהי תשתית מחשבתית משובשת והרסנית, שעלולה לדרדר נערים מבולבלים למעשים נפשעים ומתועבים. נערים מבולבלים אכן נמצאו, ומעשים נפשעים אכן התרחשו. האם יכולים המחברים לרחוץ בניקיון כפיהם?

עמיחי גורדין וחיים נבון