סיפורים שהיו באמת
לקט סיפורים על האיש שרצה להספיק הכל

מתוך הביוגרפיה הנהדרת של מושקו, 'לבנות ארץ' מאת אפרת קראוס:
"כשהכסף לבניית הישיבה בידיים של מושקו, קצת קשה לעצור אותו. הוא פונה למשרד אדריכלים מפורסם, זה שבנה את הטכניון והאוניברסיטה, ומפקיד בידיו את התכנון. "באמת מושקו, בשביל מה? יש אדריכל נחמד שמתפלל אצלנו בבית הכנסת, יעלה לך חצי מחיר", נוזפים בו, אבל הוא בשלו.
הוא מתכנן היכל עם 350 מקומות והרב עמיטל מנסה לשנות את התכנית. "רגע… אני לא רוצה ישיבה גדולה כל כך!" הוא נבהל, "מקסימום 200 תלמידים, אני רוצה להכיר כל אחד בשמו…" אבל כבר אי אפשר לעצור את מושקו.

כשהוא ממשיך להתפייט ובונה בריכת דגי נוי במדשאות של הישיבה, מרגיש הרב ליכטנשטיין לא בנוח. "בריכת דגים בחצר ישיבה? מה זה פה, תיאטרון? אוניברסיטה?" אבל השאלה רק מחזקת את גישתו של מושקו: "אוניברסיטה ראויה ליופי והוד, וישיבה ותורה לא? אדרבא! נכון, כתוב 'פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן', אבל זה נאמר עם סימן שאלה בסוף, בתמיהה. האם כך דרכה של תורה?! פת במלח?! אנחנו בונים ישיבה, זה צריך להיות יפה הרבה יותר מתאטרון!"

באלון שבות ובישיבה מדברים על הבניין הזה שצומח מולם, תמהים על הגודל והפאר. אפילו בדיחות היו. אמרו שכשהפלשתינים יכבשו מחדש את גוש עציון, הם ישכנו את הפרלמנט שלהם בבניין הישיבה… אבל זה מה שמושקו ביקש לעשות - "לא יהיו עוד זרים בגוש עציון, חזרנו אליו ובגדול. "במלכות", הוא חוזר ואומר להם, "במלכות!"

במהלך חייו היה מושקו שותף להקמתם של עשרות מוסדות - ישיבות, יישובים, מוסדות חינוך ואקדמיה וארגוני חסד. שלושה סיפורים קצרים מפי מושקו והרב יואל בן נון, אשר חושפים טפח מדרכו, אישיותו והשפעתו:

מושקו מספר:
"נקראתי על ידי יגאל אלון לבוא לישיבת הממשלה, להיות על ידו בעת שהוא מציע את ההצעה להקמת ישיבת הר עציון. הוא הראה לי לפני כן את הפיתקא של ההצעה שבה כתוב "מציעים להקים ישיבה בנקודת ציון כך וכך". הוא הראה לי את זה ואמר לי "אפשר להיכנס לישיבה?" אמרתי לו "במקום להציע להקים רק ישיבה, תציע להקים ישיבה ויישוב". בכתב ידו הוא ציין על המודפס במכונת כתיבה את המילה "ויישוב". כך זה נכנס, ישיבת הממשלה התקיימה ואישרה את הנושא הזה."

"היחסים בין שני ראשי הישיבה היו נס גלוי! אנחנו מכירים הרבה מקומות אחרים בהם יש מחלוקות בין ראשי הישיבה שעשויות להביא לחורבן הישיבה. כאן, אני לא אומר שלא היו ביניהם חילוקי דעות מדי פעם, אבל חס ושלום מעולם לא היתה מריבה, מעולם לא היתה מחלוקת. הלכו בדרך של שיתוף פעולה מלא שהוביל את הישיבה ונתן דוגמא גם לחניכים שאפשר להסתדר יחד. אני יכול לספר למשל על הקמת מגדל עוז. ההצעה היתה להקים מוסד לבנות, הרב ליכטנשטיין עמד בתוקף על כך שזה חשוב ונחוץ, והרב עמיטל אמר "טוב בסדר, שיהיה גם" הוא לא עשה מזה עניין. ואז הועלתה הצעה להקים את המוסד בגבעת החי"ש, הרב עמיטל אמר שזה מקום יותר טוב, נוכל לעשות מספר שירותים משותפים, למשל הספריה יכולה להיות משותפת עם הישיבה. הרב ליכטנשטיין קם ואמר "בשום פנים ואופן". אני עליתי על העסק הזה, תפסתי עליו טרמפ. אמרתי "זה רעיון טוב, אנחנו עכשיו נעזור ליישוב בזכות המחלוקת הזאת. אנחנו הולכים למגדל עוז!" הרב עמיטל אמר לי "אתה משוגע עם הרעיונות שלך, מה אכפת לך, אתה רוצה לעזור לקיבוץ" אמרתי לו "נכון". הרב ליכטנשטיין התלהב מהרעיון ואכן הקמנו את המוסד."

סיפר הרב יואל בן נון:

"עברו שנים רבות ומושקו החל לראות שאלון שבות קרובה למצות את הפוטנציאל שלה, ועדיין הגוש רחוק מחזונו הגדול. אז נרקם קשר בין מושקו לבין הרב שלמה ריסקין, ששאף לעלות ארצה עם קבוצת משפחות מאמריקה ולהתיישב בגוש. מושקו הצליח לשכנע את הרב ריסקין להקים יישוב חדש, לימים העיר אפרת. השתתפתי בסיור מוקדם עם חנן פורת ומושקו והגענו בדרכי עפר עד לגבעה הגבוהה הצפונית (כיום שכונת הזית); השקפנו מהסלע הבולט על בריכות שלמה ועל בקעת בית לחם בואכה ירושלים. אמר חנן פורת: "פה צריך להקים את היישוב החדש, כי את 'מקל השליחים' צריך לזרוק רחוק ככל האפשר, ומכאן יתפתח היישוב דרומה עד שיתקרב למרכז הגוש". ענה לו מושקו: "אני מכיר את קבוצת העולים, ואי אפשר להביא אותם למקום כה רחוק, הם צריכים לראות בבוקר ובערב את בתי אלון שבות ואת האורות; נתחיל בדרום (שכונת הרימון) ובסופו של דבר נגיע עד לכאן". חנן אמר: "אם תתחילו בדרום לא תגיעו הנה". ענה מושקו: "חנן, נבנה לאט לאט ונגיע" – מושקו צדק."

לקריאת הדברים המלאים של הרב יואל בן נון, לחצו כאן>>

עשייתו של מושקו הציתה לבבות רבים במהלך חייו, ליבו הפועם פעל ללא לאות להפוך את העולם לטוב יותר. יהי זכרו ברוך.