בס"ד יום ג' לפר' תורת האדם ה'תשע"ה.

לכבוד הרבנית ד"ר טובה ולכבוד מו"ר הרב משה ליכטנשטיין שליט"א, ולכל בני המשפחה:

"וכל בית ישראל יבכו את השריפה אשר שרף ה' וכו'".

מתוך לב נשבר ונדכה וכאב עמוק, ומתוך הרגשת מחוייבות והכרת הטוב למורינו ורבינו זצ"ל, אשר היה המורה דרך ומקור להשראה והכוונה לכולנו, אני כותב את השורות הללו, מתוך גלות סאו פאולו – ברזיל. לצערי הרב, כשאתמול נודע על הבשורה המרה, הבנתי שאין מספיק זמן להגיע ללויה. אבל בזכות המאמץ של הישיבה, באמצעות השידור החי של ההספדים בהיכל הישיבה, יכולתי ליטול חלק ולהרגיש את הכאת המורא מממסע הלוויה המצער.

הגעתי לישיבה הק' לפני כמעט 25 שנה. נער צעיר, ילד שגדל והתחנך בקהילה קטנה, אשר רצה ללמוד תורה ולהתחבר לעם ולארץ.

באותם ימים ה' סייע בעדי וקבלתי ההמלצה של ידידי פסח (מאורו) לבינבוק, ללמוד בישיבת הר עציון, מאחר שהוא סיפר לי רבות על המיוחד שבישיבה הזאת, בעיקר על רבניה וראשי הישיבה, ובעיקר על מו"ר. עד היום אני מכיר לו טובה על כך ומודה לו, כל פעם שאני פוגש אותו, על החסד הגדול שעשה עימי. בזמנו הוא זה שהתקשר למו"ר ז"ל, להמליץ עלי שיואיל לקבל אותי בישיבה. הרב לא היה בבית, אבל לאחר שהוא היסביר לרבנית את סיפורי, היא מיד הסכימה שאני אכנס לישיבה. וכך התקבלתי לישיבת הר עציון, ע"י הרבנית שתחי'!  

באותם ימים לא ידעתי וגם לא הבנתי בעצם מה המשמעות ומה הגדולה של הרבנים, ואם כי, כבר בשבת הראשונה זכיתי להתלוות לקבוצת תלמידים יותר מבוגרים לטיש של הרב ז"ל ולהתרשם ממנו, כמובם שטרם הבנתי את עומק החיבור וההשפעה שמו"ר יפעל עלי.

באותם ימים חשבתי שאני מגיע לארץ כדי ללמוד תורה, וכדי לרכוש כלים איך ללמוד ולהמשיך גם אחרי שאצטרך לצאת מהישיבה. כיום, אני יכול לאמר בוודאות ובלי גוזמא, שעיצוב כל עולמי הרוחני, שאיפותי, ועבודת ה' -  מושפעים באופן ישיר, יסודי ועמוק מהשנים שלמדתי בישיבה, ובעיקר מהשיעורים, השיחות של מו"ר, ויכולתי קצת להתבונן בהנהגותיו. גם מהזמן שלא הייתי במחיצתו, האישיות והתכונות שלו, שכבר הוזכרו היום בהספדים – עבודת ה', השקידה, הרדשת המחוייבות לתורה, לעם ולמדינה והענווה – תמיד היו לי למצפן ולמכוון.

הרבה פעמים סיפרתי לתלמידי ובני משפחתי שמאז שהכרתי את מו"ר, לא עבר שבוע שלא חשבתי עליו, כמעת כל יום, במשך ה25 שנים האחרונות, התמונה ומחזה הנורא והאדיר של רבינו, והמיזוג והשילוב של "מלאך ה' – כבני אדם", מעורר בי הכח והדחף לשמור ולעשות ולקיים ולפעול. התמונה שלו גם תומכת ומעמידה אותי בשעות מבחן ומשבר, ואין כאן מקום להאריך.

בהקשר הזה אני מרגיש את הדברים שאמר בזמנו הרב הוטנר ז"ל – כשהסביר את המושג "בן ישיבה" – שהחיבור והזיקה שנוצר בשנים של הלימוד בישיבה והחיבור עם הרב, מעלים את היחס ומשנים את מהות הקשר למעמד של "בן". הקשר והחיבור הוא עמוק לאין שיעור, הוא ניצחי – כמו המעמד של "בן". מו"ר ז"ל הפנים בי את ההרגשה הזאת – כלפי עולם התורה והישיבה, ערכיה והשקפותיה – בכלל, וכלפיו – בפרט.

זכיתי בשנות הלימודים בישיבה ביחס חם ולבבי ממו"ר ז"ל. אני מניח שעצם העובדא שהייתי נער שהיגיע מברזיל הרחוקה (בימים שלא היה אינטרנט) ללמוד תורה בישיבה, הסבו את רוחו ואת עינו הטוב עלי. גם אחרי שחזרתי לאוניברסיטה כאן בברזיל, הרב המשיך להתעניין בי, להקשיב להתלבטויות שלי, להדריכני בעבודת ה' ובלימוד, להעלות כיוונים שונים לחשיבה, ובעיקר – להוות מודל ומקור מתמיד של השראה.

אני עוד זוכר, לפני מספר שנים, הלכתי בשבת בבוקר עם בני, אהרן מיכאל (השם הראשון, כמובן שניתן כהוכרה והערכה כלפי מו"ר). הוא היה אז בן 4-5, וכשראה יהודי עם זקן ארוך מתהלך ברחובות סאו פאולו – הביט אלי ואמר בתמימות "אבא – הוא יותר צדיק ממך, נכון?". אני קצת התפלאתי, ואמרתי לו שאמנם זה יכול להיות נכון, אבל שאלתי אותו למה הוא חושב ככה? "יש לו זקן מאוד ארוך!". אמרתי אז לבני, שאולי היה קטן מלהבין: "הזקן לא הופך את האדם לצדיק." וספרתי לו על מו"ר – שאמנם צדיק גדול, ככל נראה הצדיק הכי גדול שאני מכיר, ושאין לו זקן. הסברתי לבני הקטן, שצדיק זה אדם שיש לו חיבור עצום ואימננטי עם בורא עולם, ואף אחד מאיתנו לא יכול לבחון או למדוד את הרמה של החיבור והזיקה הזאת.

אבל אצל רבינו, הקשר והחיבור, מרכזיות עבודת ה' – והמרחב שזה תופס בכל העיסוקים, השיקולים, השאיפות והמחוייבות בפאן האישי והציבורי, היה המוטו של חייו. זה בלט כ"כ, זה היה כ"כ אמיתי, כ"כ מקיף ורחב, שלא היה לנו אף פעם ספק מגדולתו. פחדתי ורעדתי כשהייתי רוצה לדבר עם הרב. ההערכה שלנו, הכבוד והיראה, מתוך יראת הרוממות – כפי שכבר נאמר, הרשימו אותי במאוד.

וכאן גם מקום לווידוי אישי, "את חטאי אני מזכיר היום". בשנים האחרונות מאוד התביישתי מלדבר עם מו"ר. במשך כמה שנים הקפדתי להתקשר לפני הימים הנוראים, לדרוש בשלומו (גם בפעמים הללו, כששוחחתי בטלפון, עמדתי ורעדתי– מרוב פחד וכבוד). וגם כשהייתי מגיע לביקור בארץ, הייתי נכנס לישיבה במיוחד להקביל את פני רבי. הרב היה תמיד מאיר את פניו, ומקדיש מזמנו לקבליני בהספקת הצהריים במשרדו. עבורי זה היה בבחינת "ואל יבא בכל עת אל הקודש". אבל לאחרונה, מתוך ההיכרות של עולם הישיבה, תלמידיה ובוגריה הגדולים והחשובים, הרגשתי קטנות ובושה מלגשת אליו, להטריחו או להטרידו, ובעיקר לבטל את זמנו. משום מה, חששתי שאולי, באיזושהו מקום, הרב גם היה מתאכזב ממני, בעיקר ממה שציירתי בדמיוני שהיו הציפיות שלו כלפי כל התלמידים בהישגים הלימודיים.

רציתי להעלות הביט נוסף בהשפעה שינקתי מתורת מו"ר. בשבועות הראשונות שהייתי בישיבה עברתי תקופה לא פשוטה. היה רק עוד בחור ברזילאי, רוני חדיד, שמאוד תמך בי. עם כל זה הרגשתי קצת בודד, עוד לא השתלבתי בחברה של הישראלים, ולא בחברה של בני חו"ל. הלכתי לשוחח עם הרב משה אברמן, שהיה הר"ם שלי באותם ימים, על הווה אמינא ללכת לישיבה אחרת, עם חברה של ברזילאים יותר גדולה. הרב אברמן ניסה להרגיע אותי – שזאת רק ההתחלה, וההרגשה הזאת תעבור. תוך כדי דבריו הוא אמר "שמואל, תדע לך, בישיבה הזאת מחנכים לגדלות. זוהי הדרך של הישיבה, בעיקר של מו"ר ז"ל, שמהוה דוגמה חיה לזה." הדברים השפיעו עלי מאוד. מחנכים לגדלות!

כמובן שלא ירדתי לסוף דעתו, אבל כיום, כשאני מתבונן וחושב על הענין הזה – שאיפה לגדלות, או אם ניתן לאמר, שאיפה לשלימות, לא ח"ו מתוך הרגשה של גאווה או יהורא, אלא דוקא מתוך הכרת המחויבות והאחרויות – האישית והציבורית, וכדרך חינוכית והשקפת עולם השואפת למרחב, לעומק, למצויינות, למימוש עצמי ולמיצוי כל הכוחות והיכולות של האדם – מתוך הכוונה לעבודת ה', קידוש ה', השפעה חיובית על החברה, לייסם את דבר ה' במציאות המורכבת והמאתגרת – שלא תמיד תואמת את האמת הצרופה של בית המדרש.

כיום אני מקווה ומשתדל להעביר את המסר הזה לבני ותלמידי – לא להתפשר, לא להשלים עם המציאות שלפעמים עוכרת את ההסתכלות שלנו. למדתי ממו"ר ז"ל התכונה הזאת – שאיפה לגדלות, ומקווה שהבנתי אותה לנכון: ההשקפה שדורשת מכל אחד מאיתנו להביט למציאות מתוך עולמו של בית המדרש – ומתוך מחוייבות לתורה ולערכיה – להתייחס למה שמתרחש מסבבינו, ולמצוא הדרך שתגשר ותחבר בין האמת הצרופה של בית המדרש לבין המציאות והחברה. אני מבין שלא מדובר כאן על שילוב ומיזוג – או אולי יותר נכון – על סינתזה.

כפי שכבר הוזכר ע"י הרב ביק – מדובר על מידה כוללת של עבד ה' – וגדלות מוחין לעבוד את ה' ולשרתו מתוך כל התכונות, כוחות ויכולות שמבטאות את גדלות האדם, שמובילות לקשר מעמיק וזיקה אינטימית עם בורא עולם. כמובן שהגדלות והטוטליות הזאת גם באו לידי ביטוי בהנהגות אחרות של רבינו – יושר, צדק וענווה. גם את זה קיים רבינו בשלימת. לא היו פשרות אצלו – שאף לשלימות וטוטאליות – במה שעשה ובמה שעסק. הלימוד צריך להיות כזה, וגם העשיה, במצויינות. חיפוס האמת והשאיפה לאמת, בחינת הדברים, האתגרים והשאלות המורכבות, נעשו תמיד מתוך שאיפה לשלימות וגדלות, מתוך מחוייבות ושאיפה למצאות את כל היכיולות והכוחות של האדם.

נהגתי לאמר שלמדתי ממו"ר שאת החיים צריכים לחיות לכתחילה, מתוך הערכים הכי גבוהים ומושלמים, ולא כמתעסק בעלמא. או, במונחים של בית המדרש – לחיות את החיים כגברא – במלוא משמעות המילה והמושג – ולא כחפצא המיטלטל ע"י הזרם או השפעות החברה.

ועם כל זה, שמעתי הרבה פעמים ממנו ובשמו, שיש לתת את הדעת על השוני והמרחק שיש בין הרצוי והמצוי. לא להתפשר ולא לוותר על הרצוי, על האמת ועל העקרונות – זה חייב להיות אבן הבוחן ואמת המידה. מצד שני, לדעת היטב שהמצוי לא תמיד מזהיר, ולא תמיד פשוט או, ליתר דיוק, תמיד מורכב ומאתגר.

למדתי ממו"ר שתפקידינו, כבני תורה, כמחוייבים לערכיה, למדינה ולעם – זה למצוא הדרך בה נוכל לקרב את המציאות למה שרצוי, לכבד, להעריך, להבין וגם להרכין את הראש. או כפי שנאמר היום – למצוא החיבור בין הגבורה לחסד.

מו"ר היה גדול אמיתי, בידיעת התורה, בכל הקיפה ותחומיה, בתורת האדם לכל רבדיה – ובחיבור שבניהם; היה מקפיד גדול על קלה כחמורה, ולא רק בקיום למעשה – אלא בהבנת והגדרת, באופי ובמרחב של הקלה ושל החמורה. הגדרות אלו לא בהכרח תאמו את ההבנות השידכיות וההסתכלות הראשונה, ועם כל זה, הוא לא היסס מלהביע את עמדותיו והשקפותיו.

הרגש העדין של מו"ר, הערך של כבוד האדם, גדלות האדם, לצד ההכרה של הקטנות והמחוייבות שלנו בעבודתו ית', עם כל האומץ וכח ההנהגה המיוסדים בשאיפה לאמת ולשלימות, האירו את עם ישראל, בארץ ובגולה, וביססו את דרכינו ההשקפתית ועולמינו הרוחני.

אני מנצל הזדמנות זאת לאחל לרבנית, למו"ר ולכל המשפחה ברכת תנחומים. "המקום ינחם אתכם בתוך שאר אבלי ציון וירושלים". לא מדובר על אבילות רק של המשפחה, אלא  אבילות של כלל ישראל. הכאב והאבדן לא נתפסים, והצער של המשפחה, בראש וראשונה, ושל כולנו, תלמידיו, לא ישוער.

"אור זרוע לצדיק, ולישרי לב שמחה"

הכותב בדמע,

שמואל פאוועס ומשפח' בוגר חו"ל 1991-1996