לבוגרי הישיבה,
ב"ה, זכינו היום לקבל את פניו של מו"ר הרב אהרן ליכטנשטייין שליט"א בבית המדרש.

קשה לתאר ולהביע במילים את גודל ההתרגשות והשמחה שאחזה בכולנו עת הרב שב למקומו בבית המדרש. מכתבו של הרב משה ליכטנשטיין המצ"ב, מבטא במידת מה את עוצמות הרגש וההודאה לקב"ה וכן מפרט מעט מקורות הימים האחרונים שהוביל לשיפור הניכר במצבו.

עם שובו לבית המדרש, תלמידי הישיבה קיבלו את הרב בשירה ובקריאה נרגשת של מזמורים קג ו-ל' בתהילים – הצצה לכל אלה תוכלו לראות בסרטון – ראו קישור המצורף.

בסיום המעמד, הרב ליכטנשטיין הודה בחום על קבלת הפנים החמה, ואף ביקש להמשיך ולחזק את בניית התורה בישיבה ובכלל. להלן קטעים נבחרים מדבריו:

"קבלת פני שכינה – זה דבר מיוחד במינו. הגמ' אומרת על חולה, ששכינה למעלה מראשו (שבת יב:), ועל אחת כמה וכמה אדם שלומד בישיבה.

שנית, לגבי קבלת הפנים, מצד אלה שיחד איתם חרשנו את שדה ההלכה, חרשנו את שדה המחשבה, חרשנו את כל מה שנוגע, כל מה שנושק, לחווייתנו כבני תורה, השואפיםועמלים, לרדת לעומקה של ההלכה, ולבנות את עצמנו, לבנות את מדינתנו, להמשיך באותם מפעלים, ללמוד וללמד, לשמור ולעשות ולקיים. מפעלים שונים אליהם מקדמת דנא אנו מייעדים את עצמנו, בין אם זה יהיה מקום פרנסתנו ובין אם נעסוק בתחומים אחרים, נטביע את חותם התורה על ארץ ישראל ועל עם ישראל.

זכות נפלאה היא זו לכל אחד ואחד מאיתנו. לא בכל יום שכל אחד יושב בבית המדרש הוא מבין את זה, ולעיתים דווקא מתוך החיבור של בית המדרש עם מה שנמצא מחוצה לו ונושק לו, אפשר להעריך יותר במה זכינו וכמה זה מחייב אותנו...

מה שבלט במיוחד בשירה הוא הפסוק "אשרי איש שלא ישכחך ובן אדם יתאמץ בך". בפסוק הזה כשלעצמו, שהפך להיות שירה בישיבה כמוטו, הפסוק הזה כשלעצמו מכיל שני מרכיבים. מרכיב אחד, "שלא ישכחך". שלא נשכח את הקב"ה ולא נשכח את תורתו. כל מה שספגנו, כל מה שינקנו, כל מה שהפנמנו, שכל זה "לא ישכחך". כל אחד שוכח לפעמים את מה שהוא למד, אבל שכינה שמחכה לו בבית המדרש תובעת ממנו, מזכירה לו שאת "אשרי איש" לא ישכח. אבל מורי ורבותי, בזה אנחנו לא מסתפקים, האם אנו בישיבה רק צריכים לא לשכוח את מה שלמדנו לפני הישיבה? "ובן אדם יתאמץ בך"! אדם שהולך מחיל אל חיל, ממחלה למחלה, מניסיון לניסיון, ממפגש עם מלכות שמים אחד אחרי השני, זו לא חוויה רק של לשמור על סטטיות, על הקיים, על המידה שזה חל לגבינו כשהגענו לבית המדרש. כל זה ודאי, אבל מעבר לזה – "יתאמץ".

להגיד בבוקר חסדך ואמונתך בלילות. לא בוקר אחד ולא שניים. בוקר בוקר כי זה בוקר אחד ממושך. ואמונתך בלילות, חיינו בבוקר ובערב ואמונתך גם כשאנחנו עושים משהו אחר, גם כשאנחנו מתנסים במשימות אחרות – אבל הכל רווי אמונה, הכל על בסיס של אמונה, הכל על בסיס הרקע והזיקה המדוקדקת ש"לא ישכחך". "יתאמץ בך" – מתאמצים בוקר ערב וערב בוקר! זה בעצם אמור להתרחש בבית המדרש הזה ורבים שכמותו.

...אין אדם יודע, ובטח אדם בן שמונים ואחד, כמה בקרים, כמה לילות, כמה פעמים הוא יוכל לקום בבוקר ולהגיד בבוקר חסדך, כמה הוא יוכל ללכת לישון על מיטתו והוא רווי אמונה ממה שספג וקיבל במשך היום. אף אחד לא יודע, אבל ודאי שהכל בהבנת התלות מצד הקב"ה, מזה אנו חיים, מזה אנו קיימים, ואת זה אנו מקיימים... לגבי זה אין שום הבדל בין ראש ישיבה לתלמיד ישיבה, בין אדם גדול לאדם קטן. כל אחד ואחד מרכיב שמקומו לא מיותר. כל אחד ואחד הוא חלק יסוד במערכת בית המדרש הזה. ואם יש משהו שאנחנו שואפים, מגבים, חולמים ורוצים, לבנות בבית המדרש את עצמנו, את ציבורנו, מתוך נחישות לא לשכוח ולדור דור כמו שהגיע אלינו וכך יגיע לזרענו – להתאמץ.

יהי רצון שהקב"ה יתן לנו את הכוח והסייעתא דשמיא שנוכל לבנות מה שניתן לבנות, שהתנאים הלאומיים והבין-לאומיים שכל כך מגבילים אותנו יאפשרו לנו את השקיעה ואת השקידה, ומתוך כך שאנו כיחידים וכציבור, נוכל להמשיך לשאת בעול, אבל יותר מלשאת בעול – לשאת במשימה, בכל לב ובכל נפש."

קישור לתמונות מן האירוע, לסרטון, ולהקלטה של דברי הרב אהרן

 

מכתב מפי הרב משה:

לכבוד בוגרי הישיבה, רבניה, תלמידיה, עובדיה, תומכיה ובני משפחותיהם, שלום וכל טוב!


"לדוד ברכי נפשי את ד' וכל קרבי את שם קדשו.
ברכי נפשי את ד' ואל תשכחי כל גמוליו.
הסלח לכל עונכי, הרפא לכל תחלואיכי.
הגואל משחת חייכי, המעטרכי חסד ורחמים".

מלים אלה של נעים זמירות ישראל מבטאים את תחושותינו וחוויותינו מני חזרתו של אבא הביתה (!!!) לקראת כניסת שבת. עברה עליו ועלינו שבת מרוממת ביותר, שבת של רוממות רוח ושמחה על השיפור הדרמטי שחל במצבו ועל שובו למקומו הטבעי ולמעמדו הקודם. ב48 השעות שחלפו מני אז, מצבו התקדם מאד, בקצב ובצורה שלא חלמנו עליה קודם. הוא זכה לשבת בראש שלחנו כבימים עברו, לקדש ולהבדיל כאשר אשתו, בניו, בנותיו ונכדיו סביב שלחנו כשתילי זיתים, ואף לעלות לתורה ולברך הגומל.

להשלמת התמונה, אוסיף את הפרטים הבאים. לפני כשבוע וחצי, אבא עבר למחלקה השיקומית ב"שערי צדק", בה זכה לטיפול מסור ומקצועי ביותר מן הצוות הרפואי והמקצועי והחל בתהליך השיקום שהיה זקוק לו. תהליך השיקום, מעצם הגדרתו, הוא תהליך איטי וממושך מבחינה פיזית ואבא החל ללכת "עקב בצד אגודל" עם הליכון והדרכה, אך חשוב יותר היה המעבר ממציאות של אובייקט רפואי לסובייקט משתקם. אבא חזר לבגדיו, לסדר יום מסודר, לתפילות כסדרן ולשאר העניינים הקשורים בעולמו הפנימי. כל זה היה תהליך שידענו בו עליות וירידות, אך המגמה הברורה היתה מגמת התקדמות.

עם זאת, כשיצאנו לשבת, חשבנו שהתהליך יימשך בקצב שהתרגלנו אליו. כאמור, מני יום ששי, רפואתו מדלגת על ההרים ומקפצת על הגבעות. אין לי ספק שעוד צפויים עליות ומורדות ושהחיים טומנים בחובן עוד מטולטלות והפתעות לשני הכיוונים, אך הנקודה שהגענו אליה לעת הזאת היא כה טובה שלא העזנו לחלום עליה קודם. "היינו כחולמים".

בתי חולים (שאינם סיעודיים או כרוניים) הינם מוסדות המתוכננים לאשפוזים בעלי טווח קצר ואין הסדרים שלהם, על כל מרכיביהם, מתאימים באופן אופטימלי לאשפוז של ששה שבועות. מציאות זו הכבידה על אבא בצורות שונות ותסכלה אותו מדי פעם אך השורה התחתונה והחשובה היא שאבא הגיע לבית החולים בסכנת חיים מוחשית ומיידית שניצל ממנה, שבמשך האשפוז היו סיבוכים רבים שחלק לא קטן מהם סיכן את חייו בצורה הברורה ביותר ושהטיפול הרפואי חילץ אותו מהם, ושלאורך תקופת האשפוז, מצבו הלך והשתפר. היו תנודות רבות למעלה ולמטה אך מגמת השיפור הלכה והתגברה.

טרם הגענו למנוחה ולנחלה באופן טוטלי ועוד לא הסתיים תהליך השיקום. גם לכשיסתיים, אבא יהיה אדם בגיל הגבורות, זאת אומרת הגיל שבו נדרשים כוחות נפש וגוף להתמודד עם תמורות הזמן הנותנות את אותותיהם. בעזרת השם, ימשיך להתקיים באבא "וקוי ד' יחליפו כח". ברם, בראש ובראשונה, החסדים שזכינו להם בסוף השבוע ראויים לפרסום ושיתוף בקרב קהל אוהבי ומקורבי אבא כי התרחשה תמורה אדירה.

אני מקווה, בלי נדר, לשלוח בבוא העת עדכון נוסף לאחר שנעכל כדבעי את מה שעבר עלינו ועל כן לא ארבה בעת הזאת בהבעת תחושות. עם זאת, לא אוכל לחתום מבלי לציין את הכרת הטוב שלנו. למותר לומר, שאת הכרת הטוב הבסיסית ביותר ביטאתי בראש הדברים. מעבר לכך, אנו אסירי תודה לכל הצוות הרפואי והמנהלי, על כל מרכיביהם, שטיפלו באבא בשני בתי החולים ששהה בהם וכן לכלל הרופאים הנוספים שתמכו בייעוץ והכוונה לאורך התקופה והיו משען ומשענה עבורנו.

שנית, ברכה ותודה לכל דורשי שלומו וטובתו של אבא שדרשו בשלומו והתפללו למענו מתוך דאגה כנה ואמיתית לאורך הדרך. חשנו לאורך התקופה את הקשר הקיומי העמוק הקיים בינו לבין תלמידיו, רעיו, שומעי לקחו ודורשי טובתו והרגשנו כל הזמן את התמיכה והאימפטיה של כולם, הן אלה שסיפרו לנו על כך והן אלו שלא דיווחו על כך מפורשות. הבקשות המתמידות לעדכון על מצבו והרצון לשמוע על הנעשה שזרמו לאורך התקופה, יחד עם התפילות, התמיכה ודרישות השלום שהציפו אותנו, חזרו והמחישו לנו עד כמה אבא עשה חריש חינוכי ורוחני עמוק בסביבתו וכמה הוא קשר מערכות יחסים אישיות של אהבה והערכה עם מכריו, ידידיו ותלמידיו.

יתר מכן, הוא זכה והינו בבחינת ראש ישיבה שלא רק תלמידיו וחבריו דורשים בשלומו אלא כלל עובדי הישיבה ומכריו. לא היה אדם אחד שפגשתי בשבועות הללו, מקטן ועד גדול, מן הפועלים תושבי הסביבה העובדים בישיבה (שדרשו תדיר בשלומו) ועד לרבנים תושבי מדינות הים הרחוקים שלא דרש בשלומו מתוך דאגה אמיתית ורצון כן לשמוע על הנעשה אצלו. התחושה שההתמודדות אל מול כוחות חזקים ומאיימים על הקיום נעשית עם תמיכה קיומית מסיבית היא משמעותית ביותר ועל כך אנו מודים לכולם. יהי רצון שנשמח איש בשמחת רעהו ויתקיים בכולנו "שמחנו כימות עניתנו".

פתחתי בדברי דוד ואסיים בפסוקים הלקוחים מסיום מזמור ל"א. צטטתי מתחילת המזמור הזה בעדכון הראשון ועל כן אסגור את המעגל בציטוט מסופו:

"ברוך ד' כי הפליא חסדו לי בעיר מצור. ואני אמרתי בחפזי נגרזתי מנגד עיניך, אכן שמעת קול תחנוני בשועי אליך".

תקוותי וצפייתי היא שהמכתב הבא ייכתב על ידי אבא בעצמו.

בברכת סומך נופלים ורופא חולים,
משה