בשבח המורכבות: מחווה לרב אהרן ליכטנשטיין
מאת דוד מ' ויינברג, ג'רוסלם פוסט, יום שישי 17 במאי 2013.
תורגם לעברית ע"י חנה גלזנר, ופורסם באתר ישיבת הר עציון, 23.5.2013.
אינני סבור כי אדם יכול לראות ישועות מידיות על ידי עריכת מנגל בקברו של רשב"י במירון בל"ג בעומר; או כי ניאו-קבליסט יכול לנחש את בעיותיך ולהציע פתרונות נבונים ומידיים, לאחר ששמע את קולך בטלפון למשך שלושים שניות.
קמעות ולחשים קבליים אינם דרך המלך בחיי האמונה.
לפי מה שלימדו אותי, הדת נובעת מן החשיבה המורכבת והמתוחכמת ביותר. היא בוחנת את הלבטים הקשים ביותר של הקיום האנושי, את הנוכחות המטאפיסית, ואת מטרתו, זהותו ותבניתו הרוחנית של האדם. היא מבקשת לגשר בין נאמנויות עתיקות לבין רגישויות בנות זמננו. היא מבקשת לאמץ אל ליבה הן את הפן הבדלני והן את הפן ההומניסטי של הלאומיות. היא מכוונת לאמת, ומדריכה את היצירתיות ואת דחף ההצלחה שלנו בכל תחומי המאמץ האנושי. בעידן המודרני היא רלוונטית ונצרכת יותר מאי פעם.
למדתי את מירב המחשבה הדתית המורכבת זו מאת הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, ראש הישיבה של ישיבת "הר עציון" המגוונת והמפוארת אשר בגוש עציון. ביום שישי האחרון נפלה בחלקי הזכות להצטרף ליותר מ-1,500 מתלמידיו ובוגרי ישיבתו של הרב ליכטנשטיין בכנס תורני לציון יום הולדתו השמונים.
מאז שעלה לארץ מארה"ב לפני למעלה מארבעים שנה, הרב ליכטנשטיין לימד גמרא, הלכה ומחשבה ברמה הגבוהה ביותר לעשרות אלפי תלמידים. הוא עשה כן בעודו תומך בשירותם בצה"ל ובעיסוקם לאחר מכן בלימודים אקדמיים, מתוך הבנה כי דברים אלה הם חלק מההתפתחות הטבעית של האישיות הדתית.
הרב ליכטנשטיין הוא בעצמו פרופסור לשעבר לספרות אנגלית, והוא לימד כי פתיחות אינטלקטואלית היא חותמה של האורתודוקסיה האמיתית, וזאת לצד דבקות נחרצת בלימוד התורה והיצמדות לגבולות ההלכה וערכיה.
הרב ליכטנשטיין לימד כי חשיבה ביקורתית והומניזם הם המאפיינים את עובד ה', ולא דבקות עיוורת בנביאים מטעם עצמם ובמגידי עתידות צרי מוחין.
הוא לימד כי מעורבות מלאה בחברה הישראלית ולהט להשגת צדק חברתי הינם החיובים היסודיים בדת, ולא הבדלנות והלאומנות המאפיינים רבות מדי מן הקהילות החרדיות והקהילות הדתיות-לאומיות בימינו.
תפישותיו של הרב ליכטנשטיין הן פורצות דרך בטווח רחב של נושאים חיוניים, הכוללים את ערכה של הספרות החילונית מנקודת מבט יהודית דתית, טבעה של הקדושה, הומניזם דתי, יחסי דתיים-חילוניים, תפקידן ומעמדן של הנשים בלימוד תורה, היחס לגוי, משמעות הציונות מנקודת מבט דתית, המתודולוגיה של לימוד התנ"ך והתלמוד, התפקיד (הבעייתי) של מחשבה קבלית (בצורתה הגולמית) בעולם הדתי, נוכחות ישראלית ביהודה ושומרון, ועוד רבים.
אין זה מפתיע כי כמה מן המנהיגים הבולטים ביותר של מנהיגי הקהילה הציונית דתית בימינו הם תלמידי ישיבת הר עציון, ביניהם מקימי הארגון הרבני צהר. בדבריו בכנס הבוגרים ביום שישי האחרון הקדיש הרב ליכטנשטיין את דבריו לשידול תלמידיו להשקיע מאמץ גדול עוד יותר בהשפעה על אופייה המוסרי והדתי של החברה הישראלית – דרך מנהיגות אינטלקטואלית וחברתית, ולא דרך כפיה.
בכל אלו הוא שואב ומפתח את מחשבתו של מורו (וחותנו) הרב הגדול יוסף דב סולובייצ'יק ז"ל, ההוגה היהודי וראש הישיבה הגדול ביותר במאה העשרים. מחשבתו הבשלה של הרב ליכטנשטיין נחשפה על ידי הרב חיים סבתו בספרו "מבקשי פניך: שיחות עם הרב אהרן ליכטנשטיין" שיצא לאחרונה, והיא פרושה בספריו של הרב ליכטנשטיין, "Leaves of Faith", "באור פניך יהלכון",ו-"Varieties of Jewish Experience".
בלב שלוש הספרים הללו נמצאת אהבתו העמוקה של הרב אהרן ליכטנשטיין לקב"ה ומסירותו ללימוד התורה כערך דתי עליון; על אף הערכתו את התרבות הכללית, הספרות החילונית והמחקר המדעי. לבד מכתביו של הרב סולובייצ'יק, אין ביטוי יותר טוב של אמונה אדוקה, הן האמונה התמימה של ילד והן האמונה המשכילה ביותר, עבור האדם המודרני.
לציון שנתו השמונים, הוציאה מחדש, בשבוע שעבר, ישיבת הר עציון שמונה כרכים של הרצאותיו עוצרות הנשימה והמאתגרות מאד של הרב ליכטנשטיין על התלמוד. המהדורה כבר נמכרה כמעט כולה; עדות לעמקות ולייחודיות של גישתו הדקדקנית לניתוח התלמוד.
מעבר לתחכום, מה שבולט באישייותו של הרב ליכטנשטיין, בעיני תלמידיו, הוא ענוותו וצניעותו.
אין אתה יכול אלא להתרשם מנגישותו וחוסר גינוניו. אין אתה יכול אלא להיות נדהם מהדרך חסרת היומרות בה הוא חלק את ראשות הישיבה עם מייסדה, הרב יהודה עמיטל ז"ל. אף אחד לא יוכל לשכוח את מסירותו לאביו, העיוור וכמעט החרש. עבור אביו, הוא נהג לדקלם את התפילות בקול רם, והוא הוליך אותו לאורך שבילי הישיבה בסבלנות שלא תיאמן. אף אחד לא יוכל שלא לשים לב לכבוד שהוא רוחש בכנות לאשתו הנכבדה, ד"ר טובה ליכטנשטיין, ולדאגתו לחינוך ילדיו ולקריירות פורצות הדרך שלהם. כל אחד למד מטבעו הצנוע של הרב ליכטנשטיין ומסובלנותו, תכונות ההופכות את התעקשותו על סטנדרטים מוסריים ואינטלקטואליים גבוהים ואת הקפדתו על ההלכה – למרשימות עוד יותר.
אני זוכר שהוערתי משנתי בישיבה ב-4 לפנות בוקר במהלך מלחמת לבנון הראשונה על ידי יד שטלטלה את כתפי. היה זה הרב ליכטנשטיין שעבר בפנימיות להעיר באופן אישי את תלמידיו לשיעור גמרא מוקדם, כדי שיוכל לטוס לדרום לבנון מיד לאחר תפילת שחרית ב-7 בבוקר, לבקר את תלמידיו בחזית.
כשראש הישיבה בעצמו מושך אותך מן המיטה, בגלל שאינו יכול לדמיין בכלל ביטול שיעור גמרא, אינך מעז להתהפך לצד השני ולחזור לישון! ובנוסף, אתה לומד לקח או שניים של משמעת עצמית, מסירות וחברות.
לצדו של הרב עמיטל, הרב ליכטנשטיין גידל דור של תלמידים שהם גם דומים לו וגם שונים ממנו: מעריכים את גודל דעתו ואת שלמותו הדתית, ועם זאת הוגים עצמאיים שפעמים רבות חולקים על דעותיו הפוליטיות והציבוריות; למדנים שהולכים בעקבות גישתו בלימוד, אך מבקשים להרחיב את אופקיה; פעילים בקהילה, המאמצים את גישתו הכוללנית, אך עם זאת מוצאים השראה עמוקה יותר ברומנטיקה לאומית דתית משהוא מצא.
אני חושב כי בדרכו הצנועה, הרב ליכטנשטיין גאה מאד בבוגרים שספגו את חינוכו מרובה הדקויות; הרואים בו מנהיג נערץ, אך עם זאת מעזים לסלול דרכים משלהם במסגרת האורתודוקסיה; המבקשים לחקותו ובה בעת להמשיך מעבר לו.
לבניי (ששניים מהם הצטרפו אלי לחלוק כבוד לרב ליכטנשטיין בשבוע שעבר) אני אומר: חפשו את החיים העשירים של טוהר דתי, רצינות אינטלקטואלית, ידע אוניברסלי ומחויבות חברתית שהרב ליכטנשטיין עיצב והדגים עבורנו באומץ רב כל כך.
